לפני כמה חודשים פירסמתי בבלוג פוסט על "7 דברים שלמדתי מפאנצ'ר בכביש 6", פוסט אשר גולל את קורותי באחה"צ אומלל אחד, בו חוויתי 2 פאנצ'רים בדרכי לחופש בצפון, כשבאוטו שלי 2 ילדים וסבתא.

אחת התגובות הראשונות לפוסט הגיעה מחברתי היקרה בילי. היא שאלה "תגידי, את אף פעם לא מקללת?".

או! אז זהו, שאני ועוד איך מקללת!

נכון שבמרבית הפוסטים שלי אני חושפת בפניך את העובדה שאני חולה קשה במחלה כרונית וחשוכת מרפא  שנקראת "אופטימיות", ובוחרת להסתכל על הטוב בכל מצב. אבל זה בשום פנים ואופן לא אומר שאני לא מקללת…

זה יכול להיות רק "ש*ט" אחד קטן, חינני מתחת לשפם. או שרשרת של "ש*ט, ש*ט, ש*ט" רצופים.

זה יכול להיות "כס….. מק" מתגלגל ועסיסי.

במקרים חמורים זה יכול אפילו להשמע כמו יורד ים שיכור במיוחד או מילואימניק עצבני ביותר.

אז איך שומרים על אופטימיות?

החוכמה הגדולה היא, שכאשר קורה משהו מעצבן, מכעיס, מעליב, מייד אחרי שגומרים לקלל, אומרים תודה על ההזדמנות ללמוד ובודקים מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה מהחוויה.

רוצה דוגמא? בבקשה:

אצלנו על המרפסת יש גינה ובה כמה עצי פרי. בעוד עצי הלימון והתפוז הסיני מניבים פירות יפים (דוגמא מצויינת ותמונות ניתן לראות בפוסט שלי על ט"ו בשבט), עוד לא הצלחתי להנות מפירותיו של עץ הרימון.

IMG_6115

לימונים מהעץ שלנו

אני מאוד אוהבת רימונים. יש לי רגש סנטימנטלי לפרי הזה, אני אוהבת את הטעם שלו ואני אוהבת את תהליך התפתחות מניצן לפרח, לפרי קטן ולפרי מלא.

גם הציפורים מאוד אוהבות את העץ והפרי…

בכל שנה אני מצלמת את הניצנים ואת ההתפתחות בשבועות הראשונים. ואז, בוקר אחד אני קמה ומגלה שאין אף פרי על העץ, כי הציפורים חמדו את כולם. זה קרה בשנה הראשונה. קודם כל קיללתי ואז גיליתי שאני אמורה לעטוף את הניצנים בדיוק מהסיבה הזו.

חיכיתי שנה שלמה, ושוב פרח העץ. ביררתי בדיוק מתי אני אמורה לעטוף את הניצן, וביום שלפני שתכננתי לעשות זאת, שוב הציפורים הקדימו אותי… (דמיינו קללה עסיסית).

הרימון מתפתח על העץ שלי

הרימון מתפתח על העץ שלי

השנה הצלחתי. בהתרגשות גדולה טיפלתי בפרחים ובפירות העדינים לפני שהגיעו הציפורים. משבוע לשבוע ראיתי את הגדילה של הפרי ושמחתי עד מאוד.

הורדתי את העטיפות, וחיכיתי להבשלת הפרי. ואז זה קרה….

IMG_7156 IMG_7155

פה כבר הגיעו הקללות של המילואימניק…. לא "ש*ט" קטן וחינני.

אז מה הלמידה שלי? להשאיר את העטיפה עד שהפרי ממש מבשיל ואז לקטוף ולהנות.

עוד דוגמא? בבקשה:

כשאני הולכת לשיעור היוגה ביום ו' בבוקר, לעיתים קרובות אני נתקעת מאחורי משאית הזבל שאוספת גזם וזבל גדול שהושלך לרחוב. ואז נפלטת קללה. כי אני ממש, אבל ממש לא אוהבת לאחר ליוגה. מה הלמידות?

א. לצאת מוקדם יותר בבוקר.

ב.  לבדוק לפני שאני פונה שמאלה ברחוב טרומפלדור, האם המשאית שם, ולתכנן את המשך הנסיעה.

ג. אם אני כבר נתקעת להגיד תודה שיש איסוף זבל, וכשאני כבר עוברת אותה, לעצור ולצלם את כל מגוון הידיות והמנופים ולהתפעל מהיכולת של מפעיל המשאית לאסוף אפילו ענף אחד קטן עם כף מתכת ענקית שיכולה להרים גם מקררים.

ידיות הפעלה של משאית הזבל

ידיות הפעלה של משאית הזבל

וכשזה משהו רציני יותר?

כשקורה משהו לאחד הילדים (מכה קצת יותר רצינית, נפילה לא אלגנטית, תפרים וכו') בדרך כלל נפלטת לי שרשרת "ש*יטים" ארוכה. אז כאמור, קודם כל אני מקללת. אח"כ בוחנת את המצב, את דרכי הטיפול הנדרשות ואח"כ מה הלמידות שלי ושל הילדים מכך.

בתמונה המצורפת, עוקץ של דבורה ששלפתי מהירך של הבת הצעירה שלי.

IMG_6534

זו היתה הזדמנות מצויינת ללמד את הילדים איך שולפים עוקץ של דבורה בלי להחדיר את הארס לתוך הגוף. הזדמנות נהדרת ללמד (כמובן אחרי שנרגע הבכי ושמנו קרח), על האנטומיה של הדבורה ולמה היא מתה אחרי שהיא עוקצת.

וזו גם הזדמנות נהדרת להגיד תודה שגיליתי שהבת שלי לא אלרגית לדבורים כמוני.

אז בפעם הבאה שאתם נדרשים לקלל, עשו זאת בכיף. ואז תגידו תודה ותבחנו את הלמידות.

ומי יודע, אולי בסוף ייצא לכם מזה אחלה של פוסט לבלוג.

אם תלחצו ממש פה, על המילים הללו, תגלו איך נטלי פורטמן מקללת בחינניות…

Natalie_Portman_Cannes_2015_5