מודה ומתוודה – אני אוהבת את ביונסה.

לא רק את המוסיקה, הריקודים, התלבושות ההפקה. אני אוהבת גם את מה שהיא מייצגת כאמנית כמקצוענית וכבן אדם.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מהקריירה שלה כדי להדגים למה אני מתכוונת.

ביונסה היא סוג של זיקית. היא יודעת להתאים את עצמה למעמד, לקהל, לשיר הספציפי. מדמות חצי לבושה ופרובקטיבית, לדמות אלגנטית וחסודה, ייצוגית ברמה לאומית.

בעת מעמד ההשבעה לכהונה השנייה של הנשיא אובמה, ביונסה הוזמנה לשיר את ההמנון הלאומי. לקראת סוף הביצוע, היא שלפה את מגן האוזנים שלה, דבר שהצביע על העובדה כי ייתכן שהשירה שלה הוקלטה מראש, ולמעשה היא לא שרה בשידור ישיר.

שבוע לאחר מכן, הודתה ביונסה במסיבת עיתונאים כי אכן הקליטה את ההמנון מראש. היא סיפרה זאת לא מתוך התנצלות אלא מתוך כבוד למעמד והדירושת הפרפקציוניזם שלה, כי הקליטה את השיר מראש כיוון שלא היה מספיק זמן לחזרות טרם הטקס, בשל העובדה כי היה בוושינגטון מזג אוויר קר ביותר, ומתוך הרצון לבצע את השיר בצורה הטובה ביותר. הנה הביצוע המדובר:

 

ביונסה ידועה באוסף הפאות שלה, אשר מוערך בעשרות אלפי דולרים. השיער הוא חלק בלתי נפרד מההופעה. אדם גדול נמדד ביכולת שלו להמשיך לתפקד, גם כאשר קורים דברים בלתי צפויים ביותר, ובטח ובטח כאשר אתה מופיע מול עשרות אלפי אנשים והשיער שלך נתפס במאוורר.

היא לא הפסיקה לשיר, אפילו לא לרגע אחד.

 

רגע מפחיד נוסף, אשר עלול להיות סיוט לכל אומן, ארע בעת הופעה של ביונסה בברזיל. היא התכופפה לעבר הקהל, ואחד המעריצים פשוט משך אותה אליו. המאבטחים קפצו עליו וביקשו להוציאו מהאולם. פה שוב מתגלה ביונסה בגדולתה. לא רק שהיא הורתה למאבטחים להשאירו, היא גם חזרה אליו, לחצה לו את היד, והודתה לכל המעריצים. היא מבינה שהמעשה נעשה מתוך אהבה. היא יודעת שבזכות מעריציה היא מה שהיא כיום, ומבקשת להודות להם.

ביונסה מכירה ומוקירה את האנשים אשר הביאוה עד הלום. לעיתים קרובות היא מדברת על הוריה, ואמיה בעיקר, להם היא חווה את הקריירה שלהם. דמות נוספת אשר שבה ועולה כ"מנטור", הא אחת הזמרות הגדולות בהיסטוריה של ארה"ב -טינה טרנר. בסרטון המצורף, מופיעה ביונסה בהומאג' מרהיב לטינה טרנר, בערב בו קיבלה את אחד מהפרסים החשובים ביותר, מדליית הנשיא.

דוגמא נוספת להיותה סוג של זיקית, באה מהמופע ש ביונסה באו"ם. שיר מרגש, שתמיד מביא אותי לידי דמעות, (רגשנית שכמוני).

וכמובן, גדולתו של אדם, לדעתי, נמדדת גם ביכולת שלו לצחוק על עצמו, ואין מקום טוב יותר לכך מאשר ב- SNL.