כבר מזמן גיליתי שהרעיונות הכי יצירתיים והפוסטים הכי טובים לבלוג מגיעים אלי בדיוק בזמן שאני לא יכולה לכתוב.

זה תופס אותי לפעמים במקלחת, לפעמים כשאני נוהגת והכי הרבה – בריצה.

אני רצה לי להנאתי, מסתכלת על הנוף, על המדרכה, על האנשים, ופתאום עולה לי איזה רעיון. איזו הברקה של "ראבאק – איך לא חשבתי על זה קודם?!?".

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי, ואח"כ כשהצטרפתי לצוות הכותבות של הבלוג של מועצת נשים כפר סבא, המח נכנס ל"מוד של כתיבה". כל הזמן חיפשתי חומר לפוסט הבא.

הייתי יושבת בחדר העבודה שלי ובוהה במחשב או בחלון. וכלום, נאדה, גורנישט. שום רעיון.

אבל כשיצאתי לרוץ, הכל פתאום הגיע.

ככה אני נראית שאני כותבת פוסט תוך כדי ריצה

ככה אני נראית שאני כותבת פוסט תוך כדי ריצה

זה הזכיר לי מפקד שלי בצבא, שהיה מגיע לבסיס פעמיים שלוש בשבוע, לאחר ריצת בוקר על חוף הים. בימים שכאלו היו לו רעיונות חדשים, מוזרים ומפתיעים. הוא תמיד היה אומר – "הרעיון בא לי תוך כדי ריצה, כנראה שבשלב שכבר לא היה לי חמצן במח…".

וכשמגיע רעיון תוך כדי ריצה, מצד אחד זה נהדר. אני מפתחת את הרעיון, מוסיפה לעצמי הערות שוליים, מטבלת באנקדוטות ופיסות הומור, כבר מחליטה איזה תמונות אשלב ואפילו הכותרת כבר כותבת את עצמה.

פיתוח הפוסט גם מעביר את הריצה מאוד מהר ובקלות יחסית, ולעיתים קרובות אני פתאום מגלה שכבר הגעתי חזרה למקום ההתחלה ופשוט לא הרגשתי את הקילומטרים עוברים.

מצד שני – זו גם בעיה גדולה. כי אני לא עוצרת לכתוב תוך כדי הריצה.

ואז אני מגיעה הביתה, הפוסט כולו כתוב, מעוצב, מדוגם ומשוכלל בראש.

אני נכנסת להתקלח (פשוט אי אפשר אחרת…), וכשאני יוצאת מהמקלחת ומתיישבת לכתוב – איפשהו בין המגבת למקלדת – 90% פשוט נעלמים….

במקרה הטוב נשארת הכותרת ואולי תמונה אחת.

טוב – אולי אני קצת מגזימה. לא הכל נגוז, נעלם ומתפוגג, אבל ללא ספק הקסם שהיה פג.

לפעמים אני מצליחה לשחזר את הרעיון בשעות הקרובות, לעיתים זה לוקח כמה ימים, ולפעמים אני פשוט מחכה לריצה הבאה כדי להחזיר לעצמי את הרעיון.

img_6657

נוף מעורר השראה לכתיבה תוך כדי ריצה, בוינה