איך פתאום מצאתי את עצמי משתתפת בתחרות שהחלטתי שלא אתחרה בה? סיפור שהיה – כך היה.

שנתיים רצוף השתתפתי בתחרות טריאתלון הנשים ע"ש תמר דבוסקין ז"ל. תמר היתה ספורטאית שנהרגה בתאונת דרכים בזמן אימוניה לטריאתלון ומאז מותה, הוריה דני ובמיוחד סוזי דבוסקין, הם הכח המניע מאחורי התחרות.

השנה החלטתי שלא אשתתף, ופתאום, בכלל בלי שהתכוונתי, מצאתי את עצמי על קו המים בחוף הרצליה. מה בדיוק קרה שם? גם לי זה לא ממש ברור.

אבל בואו נעשה קצת סדר בדברים, ונתחיל מהתחלה, בסדר?

טריאתלון הנשים היא תחרות נהדרת, מאורגנת למופת וכוללת 3 ענפי ספורט – שחייה, רכיבה על אפנים וריצה.

טריאתלון זה הוא ייחודי כיוון שהוא, כפי שניתן ללמוד משמו, לנשים בלבד וכולל 3 מקצים, במרחקים שונים.

מקצה עממי – 500 מטר שחייה, 10 ק"מ אפניים ו-2.5 ק"מ ריצה.

מקצה ספרינט – 750 מטר שחייה, 20 ק"מ אפניים ו-5 ק"מ ריצה.

המקצה האולימפי – 1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ אפניים ו-10 ק"מ ריצה.

בשנתיים הקודמות השתתפתי במקצי הספרינט, ואת הרשמים מהתחרות ניתן לקרוא כאן:

טריאתלון 2015

טריאתלון 2016

טריאתלון 2015

אני אוהבת מאוד להשתתף בתחרות זו כיוון שהיא מסמלת עבורי עצמה נשית שאין דומה לה, רוח ספורטיבית ותחושת הישג נהדרת.

סיבה נוספת שתחרות ספציפית זו חשובה לי במיוחד היא, כי היא שילוב של שני גופים הקרובים אלי מאוד. כבר כמה שנים טובות שנעמי וינשטוק ורוני פילבסקי המאמנים שלי מקבוצת NR SPIRIT  חוברים למועצת נשים כפר סבא ומאמנים קבוצת נשים ספציפית לתחרות זו.

האימונים כוללים אימוני ריצה, שחייה, אפניים וחיזוקים. חלק חשוב מתוכנית האימונים כולל "אימוני החלפה", המעבר בין ענפי הספורט השונים לא פשוט, ודורש תרגול.

חולצות הטריאתלון שהכינה מועצת נשים כפר סבא

אז מה קרה השנה? בתחילה היתה לי כוונה מלאה להתחרות שוב, ושוב במקצה הספרינט.

הגעתי למפגש הראשוני של האימונים, לשמוע, להשמיע, לחזק, לשכנע את המתלבטות שזה אכן אפשרי.

אפילו הגעתי לאימון הראשון בבריכה, פירסמתי פוסט בפייסבוק (שזכה למאות לייקים ותגובות), והמשכתי את אימוני הריצה הקבועים שלי.

לאט לאט, ובעצם די מהר, הבנתי שהשנה לא אוכל להגיע לכל האימונים המתוכננים. ברקע – החלטתי להתאמן למרוץ מרתון ת"א (המרחק המלא), מה שהוסיף לי עוד 2 אימוני ריצה בשבוע ובנוסף העבודה שלי החלה להיות אינטנסיבית הרבה יותר, עם מעל ל- 12 מתאמנים במקביל ובין 2-3 הרצאות בכל שבוע. (כולל הנחיה של מועדון נשות העסקים של מועצת נשים כפר סבא, הנחייה של תוכנית מנטוריות ויזמות צעירות, וסדרות של הרצאות שהוזמנו ע"י ארגונים וחברות).

לאימוני השחייה הצלחתי להגיע רק פעם ב 3-4 שבועות במקום בכל שבוע, ולאימוני האפניים לא הצלחתי להגיע בכלל.

זה לקח עוד חודש – חודשיים עד שההחלטה התקבלה- כשהלו"ז כל כך עמוס, Something has got to give.

היה לי קצת קשה בהתחלה להתרגל לרעיון, אבל בסופו של דבר, זו היתה ההחלטה הנכונה. ויתרתי בלב (כמעט) שלם, והתרכזתי באימוני הריצה.

בנוסף לכך, הוספנו, אני וחברי לקבוצת הריצה, אימוני "back to back", שהם 2-3 אימונים ב-24 שעות, כיוון שהתאמנו למרוץ שליחים ים אל ים. מתחילים מראש הנקרה ומסיימים לאחר 93 ק"מ בכנרת. לקריאה על המרוץ של שנה שעברה – לחצו כאן. (מבטיחה עוד לכתוב על המרוץ של השנה, טרם הספקתי).

בתחילת חודש מאי יצאנו למרוץ ים אל ים, זינקנו מוקדם בבוקר מהנוף הנהדר של ראש הנקרה.

לאחר קטע קצר של כ- 6 ק"מ בתחנת ההחלפה הראשונה, הגיעה אלינו הידיעה הקשה. סוזי דבוסקין, אימה של תמר והרוח החיה מאחורי טריאתלון הנשים, נפטרה. סוזי נלחמה בשנים האחרונות במחלת הסרטן, ולמרות המחלה המשיכה בעשייה הציבורית ובאימוני הספורט. היא נלחמה עד הרגע האחרון. סוזי היא זו שטבעה את סיסמת התחרות "כל אחת מנצחת".

סוזי דבוסקין ז"ל. התמונה לקוחה מהאינטרנט

ברור היה לכולנו שהתחרות כבר לא תהיה אותו דבר.

מאותו רגע, הדהדה מחשבה במוחי להשתתף בתחרות, לזכרה של סוזי. לכבד אותה ואת מפעל חייה. הקול הקטן הזה התיישב ולא הרפה. מדי פעם דאגתי להשתיק אותו "אין לך זמן עכשיו", "אין לך זמן להתאמן", "שבוע התחרות הוא שבוע עמוס כל כך".

וכך עברו הימים, החברות לקבוצה מתכוננות לטריאתלון משתפות בקבוצת הווטסאפ והפייסבוק תמונות וסיפורי הצלחה. אני מתרגשת עבורן מרחוק, והניצוץ בלב מסרב לגווע.

יום שני,  5 ימים לפני התחרות, אני נוסעת לי על איילון, חוזרת מפגישה בת"א. פתאום, משום מקום, הניצוץ הזה, הקול המדהד בפנים הופך לקריאה רמה ולתובנה ברורה שלא ניתנת לפרוש אחר. משום מקום הגיעה ההבנה – אני רוצה לעשות את הטריאתלון בשבת. אני הולכת לעשות את הטריאתלון בשבת.

אולי זו היתה קריאה מסוזי ז"ל, אולי התחברות של המון גורמים שהביאו אותי למצב רוח מרומם, אולי תחושת ההצלחה מאימוני הריצה האחרונים. קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת, אבל המסר היה ברור וצלול.

מייד התקשרתי לנעמי וסיפרתי לה על ההחלטה. הייתי צריכה לקבל אישור. נעמי, בקולה ההגיוני תמיד שאלה אותי 2 שאלות: "האם זה ישמח אותך?", "האם יעלה חיוך על שפתייך?".  התשובה ל-2 השאלות היתה חיובית. "אז קדימה" נעמי אמרה. מה שכן, החלטנו יחד שבגלל שבאמת לא ממש התאמנתי על השחייה והאפניים, אתחרה הפעם במקצה הקצר, העממי.

ואז, נותרו רק עוד 2 דברים לעשות לפני התחרות:

להרשם – בוצע מיידית ברגע שהחנתי את הרכב.

לדאוג לציפורניים בצבע סגול, עם כיתוב TRI. אולי אתם לא יודעים, אבל זו כבר מסורת שלי, שהתחילה לפני כשנתיים וחצי. לפני כל תחרות משמעותית, הציפורניים נצבעות והכיתוב נרשם. סגול, אגב, כי אני מסוגלת!

ביום התחרות חלק נכבד נכבד מהנשים כבר נשאו את סימן ההיכר הזה.

  1. הציפורניים הסגולות – סימן ההיכר שלי

לא היה לי הרבה זמן להערכות, ואפילו לאימון המסכם עם התדריך המסורתי ערב התחרות לא הצלחתי להגיע.

פשוט ארגנתי את הציוד בערב יום שישי, גונן דאג שהאפניים שלי יהיו תקינים, וקדימה.

בבוקר התחרות קרה לי משהו מאוד לא אופייני. אני תמיד מתעוררת לפני השעון (אם אני בכלל מצליחה לישון), ומזנקת מהמיטה. אני תמיד, אבל תמיד מקדימה. זו השריטה האישית שלי. באותו יום שבת, לא רק שלא התעוררתי מוקדם, אלא לא התעוררתי בכלל, כי בטעות כיוונתי את השעון ליום הלא נכון. התעוררתי בשעה בה תכננתי לצאת מהבית.

מזל שהכנתי הכל ערב קודם. את הקפה לקחתי לדרך, את האוכל ארזתי ולקחתי איתי. העמסתי את האפניים והציוד ויצאתי לכיוון הרצליה.

בשטח התחרות, ההתרגשות כבר היתה בעיצומה. פגשתי את חברותי לקבוצה, המתנתי בסבלנות עד שנפתח שטח ההחלפה של המקצה העממי. סידרתי את הציוד כנדרש ואפילו הספקתי לרדת לקו המים לראות את חברותי ממקצה הספרינט יוצאות מהמים בחיוכים מאוזן לאוזן.

הדר חברתי יוצאת בחיוך מהמים, צילום – דליה ארוסי

שרון חברתי, שנייה לפני הזינוק. צילום -דליה ארוסי

הזינוק של המקצה העממי הוא הזינוק האחרון, ולמעשה הוא היה די מאוחר. הטמפרטורות עלו וברגע האחרון הוחלט על קיצור שלב הריצה. התבאסתי קלות, כי ביננו, זה החלק בו אני טובה יותר. אבל באמת כבר נהיה חם.

ואז, שנייה לפני הזינוק, כשהרגליים שלי עומדות על החול הרטוב ומשקפת השחייה על העיניים, קרה משהו ממש מוזר. הבנתי שאני הולכת לשחות 500 מטר בים.

חוויה חוץ גופית

הסבר מוקדם נדרש פה: אני ירושלמית. זאת אומרת נולדתי בירושלים, ולמרות שכבר יותר ממחצית חיי אני לא גרה בעיר, אני עדיין ירושלמית. אני הולכת לים בערך פעמיים בעונה, וגם אז נכנסת למים בערך עד לגובה המתניים. מעולם לא שחיתי, כלומר ממש שחיתי בים. בפעמיים הקודמות בהם השתתפתי בטריאתלון, הים היה גבוה מאוד עם גלים שלא איפשרו שחייה, ולכן רק רצנו במים את המרחק הנדרש ולא ממש שחינו.

הפעם, מרוב שלא התאמנתי לתחרות, בכלל לא חשבתי על הקטע הזה, שאני אשכרה אמורה לשחות בים.

אז הנה, אני עומדת על החוף והים – פלטה. ראי זה אנדרסטייטמנט. מעולם לא ראיתי את הים התיכון כל כך שקט.

שנייה לפני הזינוק, עם שלי ותמי, חברותי לקבוצה

ואז הגיעה ההזנקה ואני מוצאת את עצמי מתחילה לשחות. מסתכלת בכל פעם שמוציאה את הראש מהים על המצוף הצהוב אליו אני אמורה להגיע, לעבור אותו מימין, להמשיך שמאלה למצוף נוסף (שאותו אני עוד לא רואה), להקיף אותו מימין, ואז לשחות לחוף. אני חייבת לציין שחוויתי מן חוויה חוץ גופית.

הנה אני, שוחה בים, בפעם הראשונה, ועוד בתחרות. אומרת לעצמי "ממה את אמורה לפחד עכשיו? מה היו כל הפחדים שהכניסו לך לראש? שהמשקפת תתמלא במים והעדשות שלך יפלו? אולי שיגיע כריש משום מקום, דווקא עכשיו? שהמתחרה שלפניך תבעט לך בפנים? (אגב, עקפתי אותה). שתבלעי מלא מי ים?"  ולאט לאט הנשימה מסתדרת, והתנועות הופכות שטוחות יותר וארוכות יותר, בדיוק כמו שנעמי חזרה והדגישה במעט אימוני הבריכה בהם כן השתתפתי. ופתאום אני במצוף ראשון, ופתאום במצוף השני, ופתאום, בלי להתכוון אני כבר יוצאת מהים. הולכת ולא רצה, על מנת להסדיר נשימה.

יציאה איטית מהים, מסדירה נשימה

רק כשכבר הייתי בריצה לשטח ההחלפה כדי לעלות על האפניים, נזכרתי בפחד הכי גדול שלי מהים, שממנו בכלל שכחתי לפחד – המדוזות. ככה זה כשיש ים מושלם, שוכחים לפחד.

לובשת מכנסיים, נועלת נעליים ועולה על האפניים. את החלק הזה אני כבר מכירה טוב מהשנים הקודמות. המרחק התקצר בחצי, ו-10  ק"מ של רכיבה נראים לי ממש קצרים. מזג האוויר נהדר מהבחינה הזו. אין רוח בכלל והרכיבה מסתיימת בכלום זמן.

יורדת בזהירות מהאפניים, רצה לשטח ההחלפה, מורידה קסדה, חובשת כובע, לובשת חולצה ויוצאת לרוץ. מנפנפת באהבה לחברות שכבר סיימו את המקצה שלהן ונשארו לעודד, וכבר חם. ממש חם.

יוצאת לחלק של הריצה. צילום – דליה ארוסי

יודעת שקיצרו את מסלול הריצה, אבל לא בדיוק יודעת בכמה. וככה, עוד לפני שהרגליים נכנסו לקצב הרגיל שלהן והנשימה הסתדרה מהרכיבה, פתאום, מגיעה לסיבוב, ופתאום לקו הסיום. ממש ממש קצר.

אני חייבת לציין שהרגשתי שהיה לי קצת קצר מדי. החלק של הריצה לא מיצה את עצמו, אבל אני בהחלט מבינה ומקבלת את החלטת המארגנים. באמת היה ממש חם.

על קו הסיום ממתינים לי נעמי ורוני. עם חיבוק חם ואוהב. אני ממתינה לשאר חברות הקבוצה שמסיימות. עוד חיבוקים ונשיקות, טפיחות על השכם ובעיקר, כמו שנעמי ניבאה – חיוך מאוד גדול על הפנים.

קו הסיום – עם חיוך גדול!

ומה בשנה הבאה? כבר למדתי לא לצאת בהצהרות גדולות, ועוד יש לי כמה תחרויות ואתגרים לעבור בדרך (מישהו אמר מרתון מלא?), אבל אין לי שום ספק, שגם בשנה הבאה ניפגש כאן, בטריאתלון הנשים ע"ש תמר וסוזי דבוסקין ז"ל.