אז איך התחלת לרוץ? שאלה שאני שומעת לעיתים קרובות ולמען האמת, זו שאלה רלוונטית מאוד לתחום האימון האישי.

הזמן – תחילת שנת 2008.

המקום – קליפורניה, מאגר המים של עיירה קטנה ומנומנמת בשם לאפייט.

הנפשות הפועלות

– אני וחברה טובה. שתינו דוחפות עגלות עם תינוקות בני כמה חודשים.

סביב מאגר המים, שמורת טבע בפני עצמה, ישנו מסלול הליכה שאורכו 2.75 מייל, שהם 4.4 ק"מ.

המסלול הינו מעגלי וטומן בחובו כמה ירידות רציניות ביותר, וכמה עליות רציניות עוד יותר. (ניתן לראות בתמונה המצורפת). אנחנו הולכות את המסלול פעמיים בשבוע, מכירות כל תא שירותים בדרך, כל ברזיה וכל ספסל. בעיקר את אלה שהנוף הנשקף מהם מרהיב במיוחד- פינות הנקה נהדרות.

אבל יש משהו ממש מעצבן בהליכות האלו. תוך כדי שאנחנו הולכות, דוחפות, מתנשמות ומתנשפות, יש קבוצה של רצים שעוקפת אותנו בקלילות, כולל כאלו שבזמן הקפה אחת שלנו עוקפים אותנו פעמיים ואפילו שלוש פעמים. והכי מעצבנות הן האימהות הטריות שרצות את המסלול הזה עם עגלות ילדים, כאיילות שלוחות. הכל מהודק אצלהן, כל שריר עומד במקום, הקוקו גבוה, בלונדיני ומתנופף מצד לצד…

ואז השאלה עולה בראש. לא עוזבת, לא מרפה. למה הן כן ואני לא? ואז החלטה שמתמקמת איפשהו באחורי הראש ולאט לאט עושה את דרכה לכיוון המצח, עד שהיא יוצאת דרך הפה, ואפילו בקול רם. יום אחד ארוץ את כל מסלול מאגר המים! רגע?!? האם אמרתי זאת בקול רם? יום אחד ארוץ את כל מסלול מאגר המים? כן! יום אחד ארוץ את כל מסלול מאגר המים!

אבל למה בעצם? למה לרוץ? למה להציב לעצמי את המטרה הזו? כששאלתי את עצמי התשובות לא איחרו להגיע.

זו המטרה שאני בוחרת, כדי שארגיש טוב יותר עם עצמי. כדי שארד במשקל ובהיקפים, כדי שאהווה דוגמא לילדי, לניהול אורח חיים ספורטיבי. כי ריצה תלויה רק בי, בעצמי וביכולות שלי. לא כחלק מקבוצה, לא תלויה במאמן, לא תלויה בציוד או בחדר כושר. רק אני! כדי להוכיח לעצמי שיש בי את הכוחות לבצע משימה שהצבתי לעצמי, גם אם היא ניראת בלתי אפשרית באותו הרגע.

ביום ששמתי את הקטנה שלי בפעוטון הלכתי למאגר. הסתכלתי עליו, והוא עלי. אין תרוץ של עגלה. אין תרוץ של הנקה. יש מסלול של 4.4 ק"מ ויש אותי. אני, שלא רצתי מעולם (בוחן דרגה בצבא לא נחשב), שמעולם לא הייתי ספורטיבית, שיש לי עודף משקל לא מבוטל. יצאתי לדרך. הסתכלתי על השעון ומדדתי כמה זמן לקח לי – 48 דקות. 48 דקות של הליכה, ומידי פעם כמה צעדים של ריצה. צעדים ספורים, שניות בודדות של ריצה.

הכנסתי את עצמי לשגרה. 2-3 פעמים בשבוע את המסלול. כל פעם מוסיפה עוד כמה צעדי ריצה. הדיבור הפנימי עובד חזק מאוד. רוצי רק את הירידה. רוצי את הירידה ואת המישור שאחריה. רוצי עד הספסל הבא. רוצי עד סוף השיר המתנגן באוזניות, וכך עוד ועוד.

מבעד למוזיקה שמעתי גם את הקול הפנימי הקטן הזה שאומר – מה את עושה? זה לא בשבילך. זה קשה. תנוחי קצת, תמשיכי בפעם אחרת.

פיתחתי לעצמי מנטרה – בכל פעם שהקול הקטן הזה אמר לי להפסיק שאלתי את עצמי שאלות –

האם את מתנשמת עד כדי כך שאת עומדת להתעלף? לא. אז תמשיכי לרוץ.

האם את מזיעה עד כדי כך שאת לא יכולה לראות כי אגלי הזיעה מעוורים אותך? לא. אז תמשיכי לרוץ.

האם הקרסולים כואבים לך עד שאת לא יכולה לרוץ? לא. אז תמשיכי לרוץ.

האם הברכיים כואבות לך? לא. אז תמשיכי לרוץ.

האם הירכיים שורפות לך? לא. אז תמשיכי לרוץ.

וכל פעם קצת יותר – פתאום אני רצה ירידה, מישור ועלייה. פתאום אני רצה למשך שני שירים. זמני המדידות הולכים ומצטמצמים.

נכון, זה לקח לא מעט זמן אבל יום אחד רצתי את כולו. את כל מסלול המאגר 4.4 ק"מ. ב- 28 דקות.

קשה לתאר את התחושה. את הרגשת הרוממות של "עשיתי זאת!". אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. מצאתי בתוכי את כל המשאבים שהייתי צריכה כדי לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי.

והכל התחיל בצעד אחד קטן…

אתם מוזמנים להשאיר לי תגובות, שאלות, וכמובן לשתף.