אנחנו חיים בתקופה מוזרה, את זה אנחנו כבר יודעים. אז אם אפשר לעשות את החיים קצת יותר מעניינים, למה לא?

יום לפני ליל הסדר, יום שלישי בבוקר, התעוררתי בחמש בבוקר עם כאב מפלח בעין ימין.

מי בכלל ידע שעין יכולה לכאוב, ועוד ככה? נשארתי כמה דקות במיטה, במחשבה שאולי נכנס לי משהו לעין בלילה, ואז קמתי לשטוף את העין. עם הרבה מים. כלום לא השתנה.

למי מכם שלא יודע, אני מרכיבה עדשות מגע כבר עשר שנים ומעולם לא היתה לי בעיה איתן. אני סוחבת איתי עוד כמה "עינייני עיניים", נמצאת במעקב רצוף כבר 8 שנים, וסובלת גם מיובש קיצוני בעיניים שגורם לי להסתובב כל הזמן עם טיפות, אותן אני מזליפה כל שעתיים שלוש באופן קבוע.

בשעה 6:00 בבוקר התקשרתי למוקד קופת החולים כדי לברר איפה יש רופא עיניים. המענה הקולי הודיע שהמוקד נפתח בשעה 7:00. אז החלטתי לחכות. בשעה 6:30 נשברתי. לא יכולתי יותר עם הכאב (ויש לי סף כאב מאוד גבוה). התקשרתי לבית חולים מאיר לברר אם מיון עיניים שלהם עובד, ונענתי בתשובה "כמובן, 24/7". ביקשתי מנעה בתי הבכורה, שהיתה בדרך למשמרת במוקד הקורונה של מד"א, שם היא עובדת (כשהיא לא בצבא) שתקפיץ אותי לבית החולים.

מזכירה לכם, הימים "ימי קורונה". ממש, אבל ממש לא רציתי להגיע לבית החולים אבל באותו הרגע הרגשתי שאין לי ברירה.

כבר בשער הכניסה בדקו לי חום, איך שהגעתי למשרדי הקבלה, עוד לפני שפתחתי את הפה (דרך המסיכה) פנתה אלי המזכירה הנחמדה ושאלה "מיון עיניים, נכון?".

במקום להגיע לאחות ממיינת היא הפנתה אותי ישר למיון הרגיל שהיה ריק לחלוטין. קיבל אותי צוות של 6-7 אנשים, (כולם נטולי עבודה, כי הרי מי מגיע למיון בימי קורונה), כולם מקסימים וישר רצו לעזור. אמרתי להם שאני בכלל למיון עיניים והאחות הראשית (אני חושבת, כולם עם מסיכות) אמרה לי "אני מאוד אוהבת קורצים על הבוקר". כן, כל הזמן הזה עין ימין שלי עצומה לחלוטין. מעתה יקרא שמי (לפחות לימים הבאים) – הקורצת.

הגעתי למיון עיניים והתקבלתי מיד ע"י אחות נחמדה שבדיוק עמדה לסיים משמרת לילה. בדיקת ראייה זריזה, טיפות לאלחוש הכאב, טיפות להרחבת אישונים והמתנה של 20 דקות. ואז בדיקת רופאה. האבחנה, אבצס בעין, ככל הנראה בשל השימוש בעדשות מגע. כנראה שהסיפור יותר מורכב ממה שדימיינתי. ציידו אותי באנטיביוטיקה בטיפות ליום (כל שעתיים) ובמשחה ללילה, וביקשו שאגיע לביקורת לאחר 4 ימים.

מהרגע שנכנסתי בשערי בית החולים ועד הרגע שיצאתי עברו 45 דקות, מתוכן 20 בהמתנה להרחבת האישונים. שיא חדש במהירות הטיפול. כל הצוות מקסים, אדיב, מקצועי.

כדי להפוך סיפור ארוך לקצת יותר קצר, אספר לכם שאני כמעט חודש אחרי אותו הבוקר. מאחורי עוד 3 ביקורות (2 בבית החולים ועוד אחת במרפאה), סיימתי עם האנטיביוטיקה, ואצטרך להמתין לפחות עוד כחודש עד שאוכל לחזור לעדשות שלי.

משקפיים, מסיכה ועין חצי עצומה

מה למדתי מהתקופה הזו?

ראשית, כפי שאני לומדת חדשות לבקרים, לקחת הכל בפרופורציות ופרספקטיבות.

באותו הבוקר הייתי אמורה להעביר שיעור בקורס NLP פרקטישיונר שלי, בלמידה מקוונת. הודעתי לתלמידים שלי עוד מבית החולים שהשיעור מבוטל.

במהלך אותו היום בעיקר שכבתי במיטה, עם עין אחת עצומה, או עם שתיים עצומות.

למחרת – ערב פסח. ברגיל, אני מארחת אצלי את הסדר, סיפור של משהו כמו 30 איש. (מוזמנים לקרוא על מסורת הארוחים ולמה אני כל כך אוהבת לארח בפוסט שפירסמתי, בלחיצה כאן). בשנת קורונה, היינו רק 6 איש לליל הסדר. אפשר להכין חרוסת, קניידלך ובשר טוב גם עם עין אחת עצומה.

ספציפית, השנה הזו, היו לנו כרטיסי טיסה לבוקר ליל הסדר, לבודפשט. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם סיפור העין היה מתפרץ בעיר זרה בחו"ל.

וכן, אין כמו עיתוי טוב. כיוון שכל הסיפור קרה בפסח, ותכננתי לקחת חופש במהלך כל חול המועד, לא הייתי צריכה לבטל או לדחות שיעורים או פגישות נוספות, וכך יכולתי להיות באמת במנוחה מלאה.

שנית, כמו שאני אומרת בקורסי ה- NLP שלי ובכלל בחיים, זה הכל עניין של מפת העולם וזוויות הסתכלות חדשות.

אחרי 10 שנים של הרכבת עדשות, חזרתי למשקפיים שלי. האמת – זה לא פשוט לי. כאשר אני מרכיבה את המשקפיים, התחושה היא שאני מסתכלת דרך מסגרת. שהתמונה הברורה תחומה ומסביבה הכל מטושטש. אבל אז אני נזכרת שאני היא זו שבוחרת אילו משקפיים אני מרכיבה, אפילו מטפורית. כפי שאני בדרך כלל עושה, אני בוחרת להרכיב את משקפי הסקרנות ולבחון מה אני יכולה ללמוד מהחוויה.

אז הנה כמה תובנות מהחודש האחרון, בעת הרכבת משקפיים:

1. כיוון שהמשקפיים שלי הם לראייה מרחוק, אני לא צריכה משקפיים לראייה מקרוב. פשוט מרימה את המשקפיים למצח ורואה מצויין! (מה שאני לא יכולה לעשות עם עדשות).
2. כשאני בוחרת לא להרכיב את המשקפיים, אני לא רואה את הכלים בכיור. או את האבק, או את השאריות על השיש.
3. בעקבות המצב, צמצמתי משמעותית את זמן המסך שלי ב-10 הימים שאחרי הסיפור. מה שאיפשר לי לעשות דברים נוספים כמו להרכיב פאזלים, לקרוא הרבה יותר, להשקיע במטבח במתכונים שמזמן רציתי לעשות וגם בכאלה שרק גיליתי. (מוזמנים לעקוב אחרי הסטורי שלי באינסטגראם. יש שם די הרבה דוגמאות לעבודת המטבח).
4. נזכרתי בשמחה שכבר 10 שנים לא השתנה לי המספר במשקפיים. כן, גם זו שמחה.
5. גיליתי דברים שלא ידעתי, כמו למשל שכאשר מרכיבים משקפיים וגם שמים מסיכה כנדרש, אז המשקפיים מתמלאים באדים…
6. שהאמת – זה באמת ממש לא נורא. כמו שאמרתי – פרופורציות ופרספקטיבות.

בקורסים ובסדנאות שלי, אני עובדת גם עם קלפים השלכתיים. אחת מהערכות האהובות עלי היא של איציק שמולביץ, שנקראת "קלפי פריזמה". יש בערכה עשרות קלפים של משקפיים שונים. השאלה שאני הכי אוהבת לשאול היא "דרך אילו משקפים אתם בוחרים לראות העולם?".

קלפי פריזמה

דרך אלו משקפים אתם בוחרים לראות את העולם?

זוהי השאלה שאני מפנה גם אליכם. אשמח לקרוא את התשובות שלכם.

בברכת בריאות טובה, פרופורציות ופרספקטיבות.