במוזיאון ת”א מוצגת תערוכה לציון 150 שנה לאימפרסיוניזם. תערוכה מכובדת ומרגשת בה מוצגות כ-80 יצירות אמנות של אמנים מהמפורסמים בעולם – רנואר, מונה, פיזארו, דגה וכן, גם 4 ציורים של סבא רבא שלי. (אוצרות התערוכה – נטלי אנדריאשביץ והילארי רידר).

יעקב נוסבאום, הסבא של אמא שלי מצד אמא, הקרוי בפינו “סבא יעקב”, נולד בגרמניה בשנת 1872, ובגיל 21 עבר למינכן ללמד אמנות באקדמיה פרטית. בשנת 1900 כבר החל להציג את יצירותיו בתערוכות. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוא גויס לצבא הגרמני והוצב בתפקיד צייר צבאי. ציוריו מהחזית פורסמו בעיתונות היומית בגרמניה.

לאחר המלחמה הוא עבר לגור בפרנקפורט, ושימש שם כיו”ר אגודת האמנים. בשנת 1925, בשל היותו ציוני, הגיע לביקור בארץ ישראל יחד עם אישתו, סבתא מרים.

בשנת 1932 סבא יעקב מונה לתפקיד מנהל האקדמיה לאמנות בפרנקפורט, משרה לכל החיים. אך עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הוא פוטר ממקום עבודתו.

כבר אז, בשנת 1933, סבא יעקב הבין לאן מועדות פניה של גרמניה והחליט לעלות לארץ עם אישתו ושלושת ילדיהם, ברוך, אלישבע (סבתא שלי), ואברהם. הוא הפקיד את ציוריו במוזיאון שטדל שם הם נשמרו במחסני המוזיאון, וכך שרדו הציורים את מלחמת העולם השנייה, בעוד שיצירות רבות של ציירים ואמנים יהודיים הושמדו על ידי הנאצים.

כיוון שכבר בביקורו בארץ בשנת 1925, ביקר סבא יעקב באזור הכנרת והתאהב במקום, כאשר הם עלו לארץ, המשפחה התיישבה במושבת כנרת, שם גם נשארה לגור סבתא שלי ושם נולדה אמי.

סבא יעקב נפטר בשנת 1936, בבית החולים בעפולה, מסיבוך של אולקוס. אישתו, סבתא מרים, נפטרה בשנת 1968.

מאז שאני זוכרת את עצמי, סבא יעקב היה נוכח במשפחה שלנו. תמיד סיפרו סיפורים עליו, ובבתים השונים של בני המשפחה תלויים ציורים שלו. נושא ההכרה בו, שימור הציורים, תיעוד עבודתו ועוד, העסיקו את סבתא שלי עד יום מותה בשיבה טובה, בשנת 2016.

בעבר ביקרתי במספר תערוכות של סבא יעקב, למשל, תערוכה מציוריו שנערכה בבית גבריאל שעל שפת הכנרת בשנת 1996 ותערוכה בפרנקפורט בשנת 2002. עכשיו, הוא מוצג עם “קבוצת השווים”, וניתן לו מקום של כבוד בתערוכה המכובדת במוזיאון ת”א.

סבא יעקב הוא גם אורח של כבוד אצלי בקורסי ה-NLP. אחד הסיפורים שאני מספרת מתייחס לגמישות – היכולת לעשות את השינויים הנדרשים כאשר יש בכך צורך. בעודו בגרמניה, סבא יעקב צייר בעיקר בצבעי שמן, לעיתים ציורים בגדלים עצומים וכבירים. תמונות נוף, דיוקנאות ועוד. שיטת הציור הזו התאימה לתקופה, לאירופה, לסגנון האמנות שלו.

כאשר עלה לארץ, והשאיר את רוב יצירותיו, רכושו והציוד שלו בגרמניה, הוא עבר לצייר בחומרים וסגנון אחר. בשנות עבודתו בארץ צייר בעיקר באקוורל, ציורים הרבה יותר בהירים, על ניירות ולא על קאנבסים, בגדלים שונים. היכולת שלו לעשות את השינוי העניקה לנו מורשת ציורים מרגשת.

 

סיפור נוסף שאני נוהגת לספר, סיפור אותו שמעתי מסבתא שלי, הוא: כשעוד עבד בגרמניה, סבא יעקב היה ידוע כצייר דיוקנאות מפורסם. אנשים רבים היו מזמינים ממנו ציורים. מסופר על ילדיו של אדם מאוד עשיר ומכובד שביקשו להפתיע את אביהם ולהזמין דיוקן שלו ליום הולדתו. הם פנו לסבא יעקב וביקשו שיצייר את התמונה מצילומים של אותו אדם ואף הציעו תשלום נדיב מאוד. סבא יעקב ענה בתשובה – “אני לא יכול לצייר אדם מצילום. איך אני יכול לצייר אדם במדויק אם אני לא מכיר אותו?”

כמה פעמים בחיים אנחנו חושבים שאנחנו מכירים מישהו רק כי ראינו תמונה שלו, קראנו או שמענו עליו?

אני סקרנית לשמוע מכם, מה אתם לוקחים מסיפור חייו של יעקב נוסבאום?