אני כותבת את הפוסט הזה בדיוק 6 שבועות לאחר ניתוח הכתף שעברתי.

למרות שהדרך להחלמה עוד ארוכה, זו תקופה מספיק ארוכה להסתכלות לאחור, לכתיבת הגיגים ולתובנות.

קצת רקע לניתוח

הניתוח עצמו נערך על מנת לתקן קרע בגיד הסופרא-ספינטוס. זהו הגיד שמגיע מהשכם ומתחבר לעצם בקידמת הכתף. ראו תמונה מצורפת.

התמונה לקוחה מגוגל

 

הרבה אנשים שאלו אותי איך קרעתי את הגיד, והאמת שאין לי תשובה מדוייקת. ככל הנראה זה היה צירוף של מספר דברים. דלקת שנמשכה חודשים, חבלה שקיבלתי במהלך חופשת קיץ בחו"ל וכנראה שמה שהיה הקש ש"שבר את גב" הגיד היה ארגז כבד במיוחד שהרמתי. שום דבר אקסטרימי.

עוד טרם האבחנה וכמי שמאוד מודעת לגוף שלה ודואגת לתחזוקה קבועה, טיפלתי בכאב. דיקור, שיאצו, עיסוי רפואי, אבל הכאב מיאן לעזוב. הוא היה נשלט ולא היתה הגבלה בתנועה אבל היה לי ברור שיש שם משהו רציני יותר ובחודש נובמבר פניתי לבדיקות מקיפות שכללו ביקור אצל אורתופד ו- MRI. במקביל התחלתי פיזיותרפיה.

האבחנה לא איחרה להגיע – קרע מלא בגיד המדובר וקרע חלקי בגיד סמוך. באמת שרציתי להמנע מניתוח, אבל כששלושה רופאים שונים אומרים שאין ברירה, אז כנראה שאין ברירה.

ניתן לחיות עם קרע בגיד, אנשים רבים עושים זאת, אך השיקולים שהובילו להחלטה לנתח היו:

  1. אני צעירה (יחסית) ויש לפני עוד שנים רבות של פעילות, וקרע כזה יכול רק להחמיר עם הלחץ והמתח על השרירים הסובבים והגיד הנוסף סביר שיקרע גם כן.
  2. אני פעילה, גם ספורטיבית וגם בכלל וחבל להגביל את עצמי.
  3. הקרע ביד הדומיננטית שלי – יד ימין.

כל הגורמים המטפלים סביבי הסבירו לי שוב ושוב שניתוח כתף דורש תקופת שיקום ארוכה, הרבה סבלנות והרבה כאבים. "ההבטחה" דיברה על 6 שבועות של ניטרול ולאחריהם עוד 3-4 חודשים עד שחוזרים לפעילות מלאה.

דר' יפתח בר, הרופא המנתח, אישר לי לצאת למסע שלי על הקילימנג'רו עם הכתף הפצועה, והניתוח נקבע לתחילת חודש מרץ.

אגב, על ההר – שום דבר לא כאב לי!

 

ההכנות לניתוח

בשל העובדה שהמשכתי כל הזמן בטיפול (פיזויתרפיה, שיאצו, דיקור) ובפעילות ספורטיבית (טיפוס, ריצה, יוגה ופילאטיס) הגעתי לניתוח במצב גופני טוב. לא היתה התדלדלות במסת השריר, לא היו נוזלים מיותרים באזור או הסתיידות.

הכנות במישור העסקי – איך אמר לי דר' בר? "זה אף פעם לא מועד טוב לניתוח כתף".

תיאמתי את העבודה כך שהמתאמנים האישיים שלי ידעו מראש באיזה שבוע לא אעבוד. תוכניות הליווי שלי, "ממריאות גבוה!" (מחזור א' ו-ב') לא נפגעו כלל וכך גם תוכנית "הדור הבא" לליווי יזמים צעירים.

במכללת כרכור, שם אני מלמדת קורס NLP פרקטישיונר עשינו הפסקה של שבוע בלימודים (ביום של הניתוח), והאסיסטנטיות הנהדרות שלי, הדסה ואירינה הגיעו לתרגל עם הסטודנטים.

 

הניתוח עצמו

הניתוח נערך בביה"ח אסותא בראשון לציון. גונן נאלץ לטוס באותו היום לחו"ל, נסיעה שתוכננה זמן רב לפני קביעת מועד הניתוח ולא ניתן היה לשנותה. אמא שלי ליוותה אותי לניתוח. הצוות כולו היה אדיב, מקצועי, אדיב וסבלן.

במהלך הניתוח (בהרדמה מלאה + הרדמה מקומית לכתף) קודחים בעצם, מחדירים עוגנים שאיתם מחברים בחזרה את הגיד למקומו. סה"כ כשעתיים וחצי ניתוח. ההליך מבוצע בשיטת ארטסקופיה, ז"א שעושים מספר חתכים ומכניסים מצלמה "וכלי העבודה" דרכם, ולא בחתך מלא. אגב, החשש העיקרי שלי שמא קעקוע הציפור שלי, שממוקם בדיוק באזור הניתוח, יפגע.

כשהתעוררתי מהניתוח היו סביב מיטתי, מלבד אמא שלי גם חמי וחמותי, אחותי ואפילו נעה, שקיבלה שחרור מהטירונות לבוא לבקר אותי.

למחרת בבוקר, כשעה לפני השחרור מביה"ח כבר הגיע אלי פיזיותרפיסט של בית החולים להסביר לי אילו תרגילים ניתן להתחיל לבצע כבר מהיום הראשון.

אמא שלי הסיעה אותי הביתה, וכמובן הצטיידנו בכל משככי הכאבים הנדרשים.

אגב – הציפור לא נפגעה. המנתח הקפיד להשאיר אותה שלמה.

הציפור לא נפגעה

הגיגי פוסט ניתוח

הימים הראשונים הם הכי קשים, כמובן. שיחקתי בין משככי הכאבים על מנת לטשטש את האזור. את הנרקוטיקה הכבדה השארתי ללילה. אני חייבת לציין שלאחר ארבעה ימים כבר ירדתי רק למשככי כאבים "רגילים", ושבוע אחרי הניתוח כבר הפסקתי לחלוטין.

התמקמתי לי על כורסת הטלויזיה. זו כזו "אמריקאית" שנפתחת כמעט לשכיבה מלאה. נותנת תמיכה טובה לכתף בפרט ולכל הגוף כולו.

לא השאירו אותי רגע לבדי. אמא שלי נשארה איתי עד שגונן חזר מחו"ל וטיפלה בי במסירות. כך גם כל שאר המשפחה הקרובה.

הקפדתי לעשות את התרגילים שהפיזיותרפיסט נתן לי, ופחות משבוע לאחר הניתוח, ביום א', התחלתי ללכת לטיפולי פיזיו באופן קבוע (פעמיים בשבוע), ואני מתרגלת בבית באופן יומיומי.

 

לתת ימי מחלה לעצמאים

במכתב השחרור מבית החולים כתב הרופא "60 ימי מחלה". מאוד משעשע. עצמאים במדינת ישראל לא יכולים לקחת 60 ימי מחלה. בשבוע של הניתוח לא עבדתי כלל. שבוע לאחריו חזרתי לפעילות, עם ההתאמות הנדרשות. כאמור, את תוכניות הליווי והלימודים המשכתי כרגיל. עם המתאמנים הנוכחיים עשיתי הפסקה של שבוע. מתאמנים חדשים לא קיבלתי עד חודש לאחר הניתוח, ואת מרחבי העבודה שמתי בהמתנה עד 5 שבועות לאחר הניתוח ואז חזרתי לפעילות מלאה גם שם.

ככה אני נראית כשאני מרצה לאחר הניתוח

מה לא ניתן לעשות עם יד אחת?

מדהים כמה מהר הגוף מסתגל ל"נכות זמנית" ומגייס את כולו לעבודה. יד שמאל שלי שבדר"כ כמעט לא עובדת נכנסה מיד לפעולה. בנתיים גיליתי כמה דברים שבשום אופן אי אפשר לעשות עם יד אחת, כמו: לאסוף שיער, לקשור שרוכי נעליים, להכניס עדשות מגע לעיניים, להתאפר.

יחד עם זאת, כל יום הביא איתו שיפור והתקדמות. החכמה היא לא לוותר ותוך הקשבה לגוף לבחון מה ניתן כן לעשות ואיך כל יום נוספה פעולה נוספת שיכולתי לעשות.

לגבי השינה- זה לקח 3.5 שבועות עד שחזרתי לישון במיטה שלי. כורסת הטלויזיה עשתה עבודה נאמנה עד שיכולתי להרחיב את מגוון תנוחות השינה שלי.

 

לדעת לבקש עזרה

החשש הכי גדול שלי מהניתוח היה איך אסתדר לאחריו. כיצד אתמודד עם חיי היומיום בכלל ועם העבודה שלי בפרט. כאשר הבעתי את החשש בפני המשפחה והחברים הקרובים כולם אמרו "אנחנו פה לעזרתך. כל מה שתצטרכי- רק תגידי". מה אגיד לכם, בורכתי. באמת.

פתחתי קבוצת ווטסאפ שנקראת "הסיעודית של הדס". בקבוצה חברים גונן, אמא שלי, אחותי, חמותי וכמה חברות טובות במיוחד.

עוד לפני שביקשתי משהו כבר קפצו כמה מהן לעזור.

קבוצת הווטסאפ – הסיעודית של הדס

היכולת לבקש עזרה היא יכולת נרכשת ואני ממליצה לכל אחד להתחיל לתרגל אותה, לא רק במצבי קושי. חשוב ביותר גם לדעת מה לבקש ממי.

לא פחות חשוב מלדעת לבקש עזרה, צריך גם לדעת לקבל אותה. זוהי אמנות בפני עצמה.

כמות העזרה והתמיכה שקיבלתי מכל הסביבה, גם הרחוקה, היתה מרגשת ולחלוטין לא מובנת מאליה.

מבישולים שהגיעו פתאום, עוגה שהגיעה עם חברה, משלוח מנות שהונח בהפתעה ליד הדלת, הסעות לפעילויות שונות בתוך כפ"ס.

דבר חשוב נוסף הוא לדעת גם להגיד לא. לפעמים לא התאים לי לקבל אורחים, או שלא הרגשתי מספיק חזקה להעביר הרצאה שהציעו לי – אז פשוט אמרתי לא. קשה לי לוותר אך זה היה נדרש וחשוב.

בהזדמנות זו אני מבקשת להודות מקרב לב וכתף לקבוצת התמיכה שהסיעה אותי, (בעיקר לפיזיותרפיה, לתורים אצל הרופא, למכללת כרכור) ערכה קניות כשהיה צריך, שעזרה בפעילויות היומיום ושהבינה מתחת לפני השטח מתי אני צריכה פשוט לצאת קצת מהבית:

אמא, הניה, מירית, חברותי המופלאות: דליה, הדר, ליאת, מור, רוית, שרית, ולילך הנפלאה שבמשך שבועות ציידה אותי בכל יום חמישי בקופסאות אוכל מופלאות.

קיפסאות האוכל הנהדרות של לילך חן

אהבה ישנה

כשהבנתי שאני נכנסת לניתוח ואהיה מושבתת לתקופה לא קצרה, כבר תכננתי איך אני משלימה את רשימת הקריאה שלי. עשרות ספרים ממתינים לי. בפועל, לקח לי 4 שבועות עד שחזרתי לקרוא. פשוט לא הצלחתי למצוא את יכולת הריכוז הנדרשת, וגם לא כל כך נח להחזיק ספר ביד אחת, שמאלית, לאורך זמן. במקום זה חזרתי לאהבה ישנה שלי. צפייה בתוכניות אוכל.

תמיד אמרתי שאם לא הייתי עוסקת באימון, או אולי כקריירה עתידית, התחום בו אעסוק יהיה הקולינריה. פחות לבשל, יותר לאכול….  אני מאוד אוהבת לקרוא, לצפות, ללמוד על אוכל בכלל ואוכל מקצוות העולם בפרט. אני מבקשת להודות לנטפילקס על שעות רבות (יש יאמרו רבות מדי) של תוכן איכותי במגוון רחב של תוכניות אוכל.

החלטה שקיבלתי בעקבות כך היא לחזור ולעסוק בתחום. לחזור להשתתף בסדנאות אוכל, לצאת ולחקור מסעדות חדשות, טעמים חדשים ולהתחיל לכתוב על כך.

אז אם מעכשיו תתחילו לקרוא אותי כותבת על אוכל – אתם יודעים למה.

 

החשיבות שבפעילות גופנית

אני לא יכולה להפסיק ולהדגיש עד כמה חשובה הפעילות הגופנית לפני ואחרי ניתוח.

כאמור, לניתוח עצמו הגעתי במצב טוב בגלל שלמרות הפציעה לא הפסקתי להתאמן ולהזיז את הגוף.

אמנם אני עדיין לא מסוגלת לעשות הרבה, אבל אני מקפידה על הליכה, תרגילי פיזיו ותחזוקת הגוף.

אני מצרפת כמה סרטונים להראות את ההתקדמות שלי. אני מאוד גאה בה. (מה שלא ניתן לראות בסרטונים זה כמה כואבים התרגילים…).

לצפייה בסרטונים, כנסו לערוץ היוטיוב שלי-לחצו כאן.

 

אני מבקשת להודות לאנשי הטיפול שלי:

בראש ובראשונה לאלון עקיבא, הפיזיותרפיסט שלי ממדיקס שמעבר לעבודה הקשה והמקצועית שהוא עושה, הוא גם דואג לשמור אותי באנרגיות גבוהות ובמצב רוח טוב, עם הרבה הומור. חשוב לא פחות!

למיכל ברש מטפלת השיאצו שלי שהכינה אותי לניתוח מנטלית וגופנית ושחיכתה לי בסבלנות עד שאוכל לחזור אליה. שמחה לבשר שחזרתי כ- 4 שבועות לאחר הניתוח.

להילה בר סלע המעסה שלי, שטיפלה בכתף ובכל שאר השרירים המגוייסים, בדגש על היד השנייה, כתפיים, צוואר גב וכן- גם רגליים.

יואל גולדברג המדקר שלי שעוזר מאוד עם הכאב והזרמת האנגיה למקומות בהם היא נדרשת.

למורות שלי ליוגה, מעין ודינה ולמורה שלי לפילאטיס רוית שהדריכו אותי בסבלנות לפני הניתוח וממשיכות לדאוג ולדרוש בשלומי לאחריו.

ולקבוצת הריצה ולמאמנים שכל הזמן שואלים, מתעניינים, דואגים. מבטיחה לחזור לפעילות ברגע שאוכל.

 

ותודה אחרונה וגדולה במיוחד לאהובים שלי – גונן, נעה, אורי ואיילת, על שאתם מי שאתם. שתיקתקתם את הבית, שדאגתם להצחיק אותי, שנעניתם לכל בקשותי, קטנות כגדולות.

אוהבת אתכם הכי בעולם.