מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת להרכיב פאזלים.
משהו מהפעולה הזו, היכולת להרכיב תמונה שלמה מהמון חתיכות קטנות, תמיד מילאה אותי סיפוק. אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי היה הויכוח בכל ערב יום כיפור, איזה פאזל נרכיב השנה.
כשהייתי בהריון הראשון שלי, "ביליתי" את השבוע האחרון, ה- 41 במספר, בבית. (כבר לא יכולתי ללכת לעבודה, אחרי שהעברתי את החודשים השמיני והתשיעי במהלך יולי-אוגוסט… ). העברתי את השבוע הארוך הזה בהרכבת פאזל ("לידתה של ונוס" של בוטצ'אלי, 1000 חלקים) והשארתי אותו פתוח על השולחן, מורכב בחציו, כשיצאתי לחדר הלידה.
כשחזרתי הביתה כעבור יומיים, עם תינוקת קטנטנה בסל-קל, אני ממש זוכרת את עצמי מקפלת את הפאזל חזרה לקופסא וחושבת לעצמי "מי יודע מתי אגיע לזה שוב?".
האמת, חזרתי להרכבת הפאזלים הרבה יותר מהר ממה שדימיינתי. זה התחיל ב-12 חלקים של דיסני (בעיקר פו הדב), והמשיך ב- 24 חלקים של דורה. אח"כ כבר הגיעו 36 חלקים של בוב הבנאי.
הילדים שלי לא הבינו איך לא נמאס לי להרכיב איתם את אותם הפאזלים שוב ושוב, ולמען האמת גם לבן זוגי זה לא היה ממש ברור.
היום, כשהילדים כבר גדולים, אנחנו מאתגרים את עצמנו בפאזלים מורכבים יותר של 500, 1000 ו-1500 חלקים. לעיתים קרובות מוצאת את עצמי נפעמת מהעובדה שתהליך הרכבת פאזלים מקביל בהרבה מובנים להתנהלות שלנו בחיים. ולמה אני מתכוונת?
בניית המסגרת
הטכניקה המוכרת ביותר להרכבת פאזלים, ולדעתי גם היעילה ביותר, היא להתחיל עם הרכבת המסגרת.
כאשר אנו בונים מסגרת ברורה לחיים שלנו, בין אם מדובר על התא המשפחתי, גידול הילדים, מקום העבודה, המקום שלנו בחיים, אז הכל מסביב מסתדר גם כן. כאשר הגבולות מוצבים והקווים הכלליים ברורים לפנינו, כל ההתנהלות קלה ופשוטה הרבה יותר.
גושי צבע גדולים, אבני יסוד ברורות
השלב השני הוא למצוא את את הצורות המרכזיות בפאזל. בין אם מדובר בחלק גדול וברור של התמונה, צבעים דומיננטים על שטחים נרחבים וכו', בדיוק כמו בחיים.
קודם כל אנחנו מניחים את אבני היסוד שלנו. הערכים הברורים, הדברים שחשובים לנו ביותר, הפעילויות שלא נוותר עליהן, הנתחים הגדולים של חיינו.
הפרטים הקטנים
אחרי שכל הגבולות מוצבים ואבני היסוד מונחות במקומן, ניתן להתחיל עם הפרטים הקטנים. הרווחים שבין הגושים הגדולים, הניואנסים הדקים. מה ניתן להוסיף לחיינו, כדי להפוך אותם לצבעוניים יותר, מחוברים יחד, משעשעים לעיתים?
החלק החמקן הזה…
לפעמים אנחנו נתקעים שעות על חלק. יודעים בדיוק איך הוא אמור להראות, מה גודלו, צורתו וצבעו. מחפשים מחפשים ולא מוצאים. ההמלצה שלי – קומו מהשולחן. לכו תתעסקו במשהו אחר. כשתהיו מוכנים, החלק יופיע מעצמו לפניכם. הוא יקפוץ לכן לעין, יגיד "הי, אני כאן!", וישתלב בצורה נהדרת בתמונה הגדולה. תאמינו לי- מנסיון.
גיליתי שגם שיחות הנפש העמוקות ביותר עם ילדי נערכות סביב שולחן הפאזל. כשהם רוצים לדבר על משהו ממש עמוק, ולא בדיוק רוצים שתסתכלו להם בעיניים, מאוד נח לחטט בקופסת החלקים, להשפיל עיניים ופשוט לדבר.
ללמוד על העולם דרך הפאזל
פאזלים אהובים עלי במיוחד הם של מפות העולם השונות או יצירות אמנות חשובות. באחד מימי כיפור בחרתי להרכיב עם הילדים פאזל של עבודות ואן גוך (1000 חלקים). לקח לנו 40 שעות ברוטו להרכיב אותו. שבוע אח"כ ביקרנו בהולנד. הייתם צריכים לראות את הניצוץ בעיניים של הקטנה שלי, כשזיהתה במוזיאון את התמונות שרק שבוע קודם לכן הרכיבה בסלון.
פאזל כמחבר בני אדם
מעבר לכל האמור לעיל, אני משתמשת בפאזלים גם בעבודה היומיומית שלי.
כאשר אני מעבירה סדנאות בארגונים, הרבה פעמים אני משתמשת בפאזלים על מנת להדגיש את חשיבות השת"פ בין צוותים, פיתוח תקשורת בינאישית ועוד.
 (בתמונה – הרכבת פאזלים כחלק מסדנת פיתוח צוותים)
אשמח לשמוע סיפורי פאזלים שלכם, לראות תמונות של פאזלים מורכבים במיוחד ולקרוא היכן הרכבת פאזלים פוגשת אתכם בחיים.

 

 שמחה לראות אתכם אצלי באתר

 

רוצים להשאר מעודכנים?

לדעת ראשונים על קורסים, הכשרות ומחירים מיוחדים?

תשמחו להיות הראשונים לקרוא פוסטים חדשים בבלוג?

אני מזמינה אתכם להרשם לקבלת עדכונים מהאתר.

אני שולחת עדכון בין פעם לפעמיים בחודש.

ובנוסף, תקבלו שני קבצים להורדה: רשימות TO DO ו-10 טיפים לעסק אפקטיבי

כמובן שמתחייבת לא להעביר את הפרטים שלכם לאף גורם. 

נרשמת בהצלחה!