מקרה שהיה כך היה.

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל אני “מאמנת הבית” במספר ארגונים וחברות ומעבירה סדנאות והרצאות באופן די קבוע.

לפני מספר שנים פנתה אלי סמנכ”ל משאבי אנוש של איזושהי חברה וביקשה שאבנה עבורם סדנה בנושא ניהול זמן. דיברנו, שלחתי הצעת מחיר, ואז היא התקשרה וביקשה לקבוע פגישה. עד כאן נשמע הגיוני לחלוטין, לא?

קבענו מועד טלפונית, ועוד לפני שסיימתי את השיחה, ראיתי שהגיע אלי במייל זימון לפגישה, זימון שמייד הופיע לי בלו”ז של בגוגל.

בלי להבין מדוע, הרגשתי אגרוף בבטן וגוש בגרון. התגובה הראשונית שלי היתה “איך היא שמה לי משהו בלו”ז ???!!!” (סימני השאלה והקריאה הופיעו במקור, אצלי בראש).

לקחתי נשימה, אישרתי את הפגישה ואחרי מספר דקות נרגעתי ושמחתי על כך שההצעה שלי התקבלה ואנחנו ממשיכים הלאה.

שבוע לאחר מכן נפגשנו פנים אל פנים. פגישה טובה, מקצועית, נעימה עד מאוד, עם אנשים מאוד מאוד נחמדים. סגרנו את כל הפרטים לסדנה, כולל התאריך, השעה והמקום.

סיימנו את הפגישה, נפרדנו בלבביות וכשהגעתי הביתה מצאתי בלו”ז שלי הזמנה לסדנה שהסמנכ”ל שלחה לי. ושוב – אגרוף בבטן וגוש בגרון. אבל למה? הרי זה מה שקבענו וזה מה שעושים. שולחים זימון.

הנחתי לנושא ולא הקדשתי לזה עוד מחשבה. אני הרי סלחנית מטבעי ולא ממש יודעת לכעוס לאורך זמן.

מריצה כמה חודשים קדימה. שוב פנייה של ארגון (אחר, חדש) לתיאום פגישה עם סמנכ”ל משאבי אנוש, לתחילת תהליכי אימון עם מנהלים בחברה. ושוב שולחים לי זימון ללו”ז במייל, ושוב, אני בתגובה – אגרוף בבטן וגוש בגרון.

פה כבר עצרתי לחשוב. היה לי חשוב להבין מדוע אני (הגוף שלי) מגיב בצורה כל כך קיצונית למשהו פשוט כמו זימון פגישה.

בשפת ה- NLP אנחנו קוראים לזה “עוגן“. איזשהו טריגר, אירוע שגורם לתגובה רגשית. ואנחנו הרי יודעים שכל רגש מלווה בתגובה פיזיולוגית. במקרה שלי כבר ניחשתם – אגרוף בבטן וגוש בגרון.

פניתי ללא מודע שלי, מאגר המידע הבלתי נדלה, וחיפשתי תשובה. הרי זה אך הגיוני ומקובל מאוד בעולם העסקי, שברגע שתואמה פגישה היא תופיע בלו”ז של המשתתפים. למה (לכל הרוחות) אני מגיבה כך, באופן אוטומטי? מה גורם לי לתגובה לא ראציונאלית ולא פרופורציונאלית?

ואז הגיעה התשובה והיא היתה כל כך ברורה. כל מה שהייתי צריכה זה להתסכל טיפה אחורנית ולזכור מאיפה הגעתי.

אז מי שלא יודע, לפני שיצאתי לעצמאות והפכתי למאמנת ומנחת NLP שירתי 18 בצה”ל. סיימתי את שירותי בדרגת רס”ן, והשתחררתי רק בגלל שנסענו לגור 4 שנים בארה”ב.

בצה”ל, אתה ממש לא אחראי ללו”ז שלך. בכל רגע נתון, כל מפקד בדרגה מעליך יכול לזמן אותך לדיון, גם אם בדיוק תכננת משהו אחר.

וזו היתה המציאות שלי כל כך הרבה שנים.

הייתי מגיעה למשרד, עם לו”ז מסודר, יפייפה ומוכן, ואז, 10 דקות לתוך היום מתחילים להגיע זימונים מראש המחלקה, או ראש החטיבה, או לפעמים (לעיתים די קרובות בתחום שלי), דיונים בשעות לא סבירות אצל האלוף.

כל פעם שהגיע כזה זימון במייל וישירות לתוך היומן, הגוף היה מגיב. כאמא לילדים קטנים, כמות הפעמים שהייתי צריכה להקפיץ מישהו להוציא את הילדים מהגן היתה גבוהה מכדי שאני רציתי להודות…

ב-8 השנים האחרונות בשירות שלי עסקתי בקשרי חוץ של צה”ל עם מדינות זרות, בעיקר עם הצבא האמריקאי, ובדר”כ העבודה היתה עם דרגים בכירים ביותר.

לו”ז של ביקורים, סיורים ודיונים שנקבעו, תואמו ונתפרו עד רמת הדקה השתבשו לחלוטין כאשר האלוף הרלוונטי או הרמטכ”ל היו צריכים להזיז משהו. המשמעות – להתחיל לסדר הכל מחדש. לוגיסטיקה של עשרות חלקים נעים במערכת.  קיצור- הבנתם.

תמונה לדוגמה – אני מלווה ביקור של גנרל 4 כוכבים מצבא אה”ב, ביד ושם

אז תודות לפנייה ללא מודע שלי, מצאתי את המקור לתגובה שלי למייל עם זימון ללו”ז. אבל עדיין נותרה התעלומה – למה התגובה כל כך חריפה, על גבול העלבון. איך (לכל הרוחות), הגעתי ממצב של “קיבלת זימון למשהו שממש רצית” ל –”מי היא חושבת שהיא לשים לי משהו בלו”ז?”.

המשכתי בחקירה הפנימית ואז מצאתי את החתיכה החסרה בפאזל. מה באמונות ובערכים שלי גרם לי להגיב ככה.

כאשר הייתי בצה”ל, זה ידוע, ברור ואפילו קצת מובן, שאת רק “בורג במערכת” שכל אחד מעליך בשרשרת הפיקוד יכול “להחליט עליך” כמאמר הילדים.

אבל עכשיו המצב השתנה. אני עצמאית. בעלת עסק פרטי שלי. אני אחראית על הזמן שלי. אני הקובעת, אני המתכללת, אני הבוס, אין אף אחד מעלי.  אז “מי היא שתקבע לי?”…..

זוהי הרי המשמעות העיקרית של להיות עצמאית, בעיני רוחי. להיות אני אחראית על הזמן שלי.

ברגע שהבנתי שזו הסיבה לתגובה הפיזית שלי, היא נעלמה. הבנתי את המקור והסתכלתי עליו בעיניים.

זה שמישהו שם לי משהו בלו”ז זה בגלל שהוא רוצה לפגוש אותי, או להעזר בי, או ללמוד ממני, לא כי “הוא מחליט עלי”. והרי זו מהות העבודה שלי, לא?

ברגע ששינתי את זוית ההסתכלות שלי, את המשמעות שנתתי למעשה, השתנתה התגובה שלי. לחלוטין.

יחד עם התובנות הללו, שיניתי עוד משהו. כשאני קובעת עם מישהו, אני אומרת לו “אני אשלח זימון במייל”. כך אני מנקה גם את שאריות הרגש הישן ההוא.

זהו רק אחד הדברים שאני כל כך אוהבת בגישת ה- NLP. היכולת להיות מודעים, ראשית לתגובות שלנו, ואז למקור שלהן ומשם למשאבים שיש לנו וכדי לשנות את ההסתכלות ובעקבות זאת את ההתנהגות שלנו.

האם גם לכם יש כאלה דפוסי התנהגות? אולי המקור שלהם לא ידוע לכם? דפוסים שהייתם רוצים לשנות? האם זה יכול להיות שימושי עבורכם להתנהל אחרת?

 

מזמינה אתכם לקרוא פוסט נוסף המדבר בדיוק על כך – “כל מה שאני עושה ב-3 משפטים“.

ואם אתם רוצים להעמיק עוד יותר, אתם כמובן יכולים להצטרף לאחר מקורסי ה- NLP שלי. לחצו כאן לקריאה נוספת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 שמחה לראות אתכם אצלי באתר

 

רוצים להשאר מעודכנים?

לדעת ראשונים על קורסים, הכשרות ומחירים מיוחדים?

תשמחו להיות הראשונים לקרוא פוסטים חדשים בבלוג?

אני מזמינה אתכם להרשם לקבלת עדכונים מהאתר.

אני שולחת עדכון בין פעם לפעמיים בחודש.

ובנוסף, תקבלו שני קבצים להורדה: רשימות TO DO ו-10 טיפים לעסק אפקטיבי

כמובן שמתחייבת לא להעביר את הפרטים שלכם לאף גורם. 

נרשמת בהצלחה!