המסע לקראת המסע – פוסט ההכנות לקילימנג'רו
ב- 11.1.18 נאמרה ההחלטה בקול רם לראשונה.
היה זה במחנה אימוני ריצה בצפון, כשבערב שאלו המאמנים שלנו, "מה מטרה הבאה שלכם?".
היד שלי התרוממה באוויר ואמרתי "עד גיל 50 אני רוצה לטפס את הקילימנג'רו". זה קרה הרבה יותר מהר.
תקציר הפרקים הקודמים
כתבתי בהרחבה על הסיבות שהניעו אותי לקבל את ההחלטה בפוסט קודם, אותו ניתן לקרוא ממש בלחיצה כאן. בקצרה, לאחר 2 ריצות מרתון שלם (42.2 ק"מ) חיפשתי את האתגר הבא. איכשהו היה לי ברור שמדובר בהר, והיה לי ברור שזה לא יהיה האוורסט. חברה פירסמה פוסט בפייסבוק שהיא טיפסה את הקילימנג'רו, וזהו – הרעיון נשתל.
למי שלא יודע, הקילימנג'רו הוא ההר הגבוה ביותר באפריקה וההר הגבוה ביותר בעולם העומד לבדו ואינו חלק מרכס הרים. הוא מתנשא לגובה 6000 מ'. (בעצם 5,895 מטר, אבל לא נהיה קטנוניים).
אז מה היה לנו מרגע ההכרזה?
ראשית, היו כמה חברות שמייד קפצו על ההצעה והתחלנו יחד בבירורים. נערכה פגישה עם דודו יפרח, מ"טיפוס טבעי", ושרון גינדי חברתי היקרה מקבוצת הריצה הודיעה רשמית כי היא מצטרפת אלי.
עד סוף פברואר הייתי עסוקה באימונים לריצת המרתון וחודשי מרץ ואפריל הוקדשו בעיקר להתאוששות.
המשכתי בשגרת האימונים הרגילה שלי, אימון פעם בשבוע עם קבוצת הריצה שלי, ריצה ארוכה יותר בשבתות, בעיקר עם "חיות השטח", יוגה ופילאטיס כל שבוע.
מחודש יוני הוספתי עוד אימון עליות פעם בשבוע. בנתיים עדיין בריצה.
אימונים מנטליים
כמו שאני אומרת תמיד, רוב העבודה נעשית בראש. ברגע שהראש מכוון למטרה, הרגליים כבר יעשו את העבודה.
אז איך מתכוננים מנטלית לטיפוס על הקילימנג'רו?
זה התחיל בלקרוא חומר. ספרים, פוסטים בבלוגים שונים, צפייה בסרטים ביוטיוב.
המשיך בספירה לאחור ששרון חברתי עורכת באינסטגראם, מאז יום 200 בערך.
לדבר על הנושא, להלהיב אחרים וע"י כך להמשיך ולהלהיב את עצמי, כי אם לא, עשוי להיות בילבול אותיות ואז זה "להבהיל" את עצמי.
לאט לאט חילחלה העובדה שאני אשכרה הולכת לעשות זאת.
אימונים פיזיים
כאמור, הייתי כבר בכושר סביר. בחודש יולי נסעתי עם קבוצת הריצה שלי NR SPIRIT למחנה אימונים בבולגריה, ממנו חזרתי בכושר מצויין. המשכתי את שגרת האימונים, מתוך ידיעה שאני תכף נוסעת לחופשה משפחתית בחו"ל, חוזרת לאימונים וב- 8.9 יש לנו אימון ראשון עם קבוצת הטיפוס.
רק שתכנונים לחוד ומציאות לחוד.
כשהיינו בסיצילה, עליתי על סירת מנוע, וכדי לא להעמיס עליכם את הסיפור כולו, חטפתי חבלה די רצינית בצלעות, שהשביתה אותי מכל האימונים (כולל ריצה, הליכה, יוגה, פילאטיס), למשך 5 שבועות. כך קרה שהגעתי ל"מבחן הקבלה", האימון הראשון בטיפוס, לאחר "מנוחה" של 5 שבועות.
"השבת"
לנצח נצחים שרון ואני נתייחס לשבת ההיא של ה- 8.9, (יום לפני ראש השנה) בתואר "השבת".
נפגשנו, חברי הקבוצה שהתגבשה, כולל דודו שאותו כבר הכרנו וכפיר לביא, המדריך שבפועל ייצא איתנו אל ההר, בתחילת המסלול של נחל עמוד עליון.
שרון ואני הגענו במצב רוח מרומם. שבועיים קודם לכן קנינו את נעלי הטיפוס המומלצות (עוד תקראו בהרחבה על הציוד בהמשך), הצטיידנו בתיק, מקלות הליכה, אוכל, הרבה מים. וגם הרבה בטחון עצמי. הרינו שתינו מרתוניסטיות. שרון עשתה טריאתלון בחודש יוני, אנחנו בכושר. בקיצור – שאננות לשמה.
ואז התחלנו לטפס. ולטפס. ולטפס. הקבוצה נהדרת, אנשים נהדרים, מדריכים מנוסים ומקצוענים. אבל הטיפוס – אוי הטיפוס.
התחלנו מנחל עמוד עליון, טיפסנו לעבר מצפה הימים, וכחשבנו שסיימנו, המשכנו לעבר חמדת ימים. סה"כ כ- 1000 מ' טיפוס על פני כ- 14 ק"מ.
אולי היו אלו הנעליים החדשות (אחסוך מכם את תיאורי השלפוחיות), אולי החום הרב ששרר באותו היום, אולי השאננות, אולי המנוחה הכפויה של 5 השבועות הקודמים. התוצאה הסופית – היה לי קשה. (לא מאתגר, לא מקדם – קשה!)
זה לא שחשבתי שלא אצליח. זה לא שחשבתי שאני פורשת. רק שהיה לי ממש קשה.
בדרך הביתה שרון (שגם לה היה המסלול קשה) ואני דיברנו על כך רבות (במעט הכח שנותר לנו). הבנו שזה שאנחנו בכושר זה לא אומר כלום ושאנחנו צריכות לחשב מסלול מחדש. מאותו הרגע, (ברגע שהרגליים החלימו מהשלפוחיות), התחלנו להתאמן באופן רציני. בתחילה התאמנו פעם בשבוע באזור קרוב אלינו (הר הזבל בהוד השרון, חורשים) ובשבתות הרחקנו. בכל שבוע הוספנו מרחקים וגובה, ובכל שבוע בדקנו עוד ועוד ציוד. קראנו לזה "זמן רגליים". כמה שיותר יותר טוב.
התחלנו לחרוש את הרי ירושלים – הר כרמילה, רכס משלטים, כיסלון, הר מאיר ועוד, כשברוב המקרים גונן, אישי היקר, לוקח אותנו ומנווט עבורינו. כל שנדרש מאיתנו זה פשוט ללכת.
אח"כ כבר התחלנו גם לנווט לבד, עפ"י מסלולים שגונן בנה עבורינו. לדוגמא – תחילת מסלול בזנוח, עליה לבר גיורא – ירידה בסטף ועלייה להר הטייסים. 18 ק"מ הליכה, כ-850 מטר טיפוס.
הוספנו אימונים בצפון – נחל יגור עם החברה מהקבוצה, ואז ברצף של שבוע כן – שבוע לא שרון ואני תפרנו את הר תבור, שבועיים לאחר מכן את הר מירון ושבועיים לאחר מכן, כאימון מסכם יחד עם הקבוצה וכפיר המדריך – את החרמון.
1500 מטר טיפוס בכ-14 ק"מ מסלול.
מאימון לאימון הרגשנו איך אנחנו משתפרות, מתחזקות, מתמודדות טוב יותר עם הציוד (תיק חדש, נעליים, מקלות, הליכה בגשם, בבוץ, החשיבות של תרמוס עם קפה טוב).
ובדרך – צברנו חוויות, צחקנו בלי סוף, הכרנו את הארץ, ערכנו מורשות קרב (בעיקר אני, שרון עולה חדשה ממקסיקו) תרגלתי ספרדית וראינו פריחה מרהיבה ומלא בעלי חיים.
פיזית – נראה לי שאנחנו מוכנות.
ציוד, ציוד ועוד ציוד
הרכישות התחילו די מהר.
כאמור זה התחיל בנעליים שדרשו זמן הסתגלות. בחרנו בנעלי La Sportiva, בהמלצת דודו.
מקלות וציוד נוסף השאלתי מאחי איתמר, שהוא טפסן וטיילן ידוע.
ההר עצמו משתרע על פני 3 אזורי אקלים. מתחילים ביער גשם, לאחר מכן מגיעים ל"סוונה" ובפיסגה זהו קרחון עד.
מה שזה אומר שצריך להערך בהתאם:
ביגוד
בגזרת המכנסיים למשל , צריך מכנסי טיולים. בהתחלה צריך גם מכנסיים דוחי מים שיגנו עלינו מפני הגשמים העזים שעלולים (ואנחנו מקווים שלא) לרדת. זאת אומרת סוג של מכנסי סערה.
ככל שמטפסים למעלה, נוספת שכבה תחתונה של מכנסיים תרמיים, וביום הפסגה גם מכנסיים המותאמים לשלג. ככה זה נראה.
אותו כנ"ל לגבי החולצה / מעיל גשם גורטקס / שכבה תרמית לבידוד / פליז / מעיל פוך חם במיוחד לימים האחרונים.
וכמובן גרביים, כפפות (שני זוגות), חמצוואר, צעיפים, כובעים וכו'.
בגזרה השינה
שק שינה שמתאים ל- 7- מעלות, עוד בטנה מחממת שמוסיפה עוד 14 מעלות, מזרון מבודד, (אני הוספתי שמיכת הימלטות), ושרון הנהדרת קנתה לנו כריות מתנפחות. הכל כדי שיהיה לנו נח באוהל המשותף שלנו.
תרופות והגיינה
שמתי רק מדגם מייצג. נוסעים לאפריקה, אז זה אומר 4-5 חיסונים. כדורים נגד מחלת גבהים (שאף אחד לא מבטיח לנו איך נתמודד איתה ואיך הגוף יגיב), כדורי מגנזיום, מלחים לשמירה על מאזן נכון בגוף והמנעות משרירים תפוסים. לא שמתי בתמונה את דוחה היתושים, הפלסטרים, הטראומיל, כדורים נגד אלרגיה, ארניקה, סתם אקמול וכו'. חסכתי מכם.
מה שכן, 8 ימים של שהייה בשטח, ללא מקלחת וללא שירותים מסודרים – אין לי ספק שזו תהיה חוויה….
אוכל ושתייה
אוכל מספקים לנו על ההר,יחד עם זאת חשוב שנביא איתנו ג'לים ותמרים (של משק חביב – חקלאות ציונית בערבה) לצורך אנרגיה זמינה, חטיפי חלבון לתוספת לשרירים וכמובן נקפיד על שתייה מרובה. על ההר אסור להעלות בקבוקי פלסטיק מטעמי איכות סביבה, ומה גם שיש סיכוי שבגבהים המים יקפאו ולכן, הצטיידנו גם בבקבוקים תרמיים.
ג'דג'טים – באחריות גונן
מטען סולרי, פנס ראש, אמצעי תיעוד ועוד.
בקיצור – נראה לי שאני מוכנה.
תמיכה מנטלית, מורלית ורגשית
אז המסע לקראת המסע להר מגיע לסופו, ורגע לפני שנצא אל הדרך אני מבקשת להודות לכמה אנשים.
בראש ובראשונה למשפחה הקרובה שלי. גונן והילדים נעה, אורי ואיילת שסבלו מהעדרותי כמעט בכל שבת בחודשים האחרונים, שסובלים את הדיבורים שלי, ובכלל את השגעונות שלי.
גונן הנהדר שדאג למסלולים, הסיע, הקפיץ, ניווט, הכין קפה, צייד אותי ובעיקר תמך ותומך לכל אורך הדרך.
שרון חברתי הנהדרת למסע. לא יכולתי לבקש פרטנרית טובה יותר.
חברותי וחברי לקבוצת הריצה שתומכים ומעודדים.
למטפלים שלי:
הילה בר סלע על העיסוי
מיכל ברש על השיאצו
יואל גולדברג על הדיקור
שרה אדוט על הפדיקור הרפואי
אלון עקיבא על הפיזיותרפיה
חברי לקבוצת הטיפוס ובראשם המדריכים דודו וכפיר שעונים על כל שאלה, בכל שעה, בסבלנות אין קץ.
אז ב- 16.1.19, יומיים אחרי יום הולדתי ה- 46, אני יוצאת אל הדרך.
מבקשת לסיים במילים של כפיר שאמר שהוא יעשה כל שביכולתו להביא אותנו אל הפסגה, אבל שהוא לא מבטיח כלום. הוא מבקש ואני מבצעת –
"בואו אל ההר בצניעות ובכבוד. הוא גדול יותר מכל מה שחוויתם עד היום".
ותודה לכם, קוראים יקרים שאתם איתי כאן ונותנים לי רוח גבית.
בברכת "אין מקום שהוא רחוק מדי…"
ההתרגשות ממש מורגשת באוויר, שיהיה בהצלחה (לכולנו ) אהבתי מאוד מאוד את המשפט של בואו להר בצניעות ובכבוד… נכון בכלל לכל דבר שאנחנו עושות בחיים. חיבוק גדול
לגמרי בהצלחה לכולנו.
מקווה להפגש על ההר.
בצניעות וכבוד.
העיקר שזו מטרה שמהנה עבורך! תהני מהניתוק מהרשתות במשך 10 ימים…..יהיה מטהר ללא ספק.
כן, ניסוי מעניין זה יהיה….
וואוו…. מתרגשת בשבילך ומחכה לרשמים ולחוויות. בהצלחה!
יש לי הרושם שעוד תקראי על זה… 🙂
ואיי הדס, מדהים! אין גבול לאתגרים, להתמודדות ולדביקות במטרה! בהצלחה רבה…
תודה. מבטיחה לצלם הרבה.
וואו וואו וואו, איזה מסע מדהים ומרגש לא פחות מהמסע על ההר עצמו. כל כך מצפה כבר לקרוא על האחריי. והמשפט של כפיר.. כל כך חזק!
תודה. יש לך חלק חשוב במסע הזה.
מעוררת השראה בכל פעם מחדש. בהצלחה יקרה שלי! גאה בך
תודה יקירה!
מרגש לחוות דרכך את הדרך, את המסע אל ההר הגדול… שומרת את התובנות והרשימות הנפלאות שלך. מתייקת בזכרוני ובין החלומות שלי לטיפוס. המשפט של כפיר חזק ועוצמתי… מחכה ומצפה לחוויות של אחרי. חיבוק!
מבטיחה לבוא לחבק 🙂
כמו בכל דבר שאת עושה – מחושבת, מאורגנת, ומקור עצום להשראה. אני בעיקר מחכה שתהיי כבר אחרי, ולא רק כדי לקרוא את הפוסטים… 🙂
הדס, איזה מדהימה שאת! שיהיה המון בהצלחה על ההר. אני חייבת לציין שהתיאור שלך אפילו עושה לי חשק לטפס בעצמי. מחכה לפוסט הסיכום שלך.
המון בהצלחה!
כשאחזור אתן לך את כל הטיפים לטיפוס העתידי שלך. 🙂
הדס, כמו שקורה לא פעם, הפוסט הזה הגיע אלי בעיצומם של הרהורים על ההבדל בין קושי לאתגר, ועל זהותו המומלצת של המאתגר (אנחנו נאתגר את עצמנו? האם לאחרים גם מותר?) ועל הקלות שבה אנחנו מוותרים לאחרים, בעיקר אם הם צעירים, על האתגר שאנחנו, או הם, הגדרנו עבורם.
ובתוך כל ההרהורים האלה – בא הפוסט שלך, והוא כל כך מסודר ומובנה ומתוכנן וברור, והכי חשוב – שהוא נותן לגיטימציה לאתגר שלפני האתגר: לכך שהאתגר מתחיל עוד בשלב ההכנה, שיש בו שלבים קשים (כתבת: זה לא שחשבתי שלא אצליח. זה לא שחשבתי שאני פורשת. רק שהיה לי ממש קשה. – כל כך אהבתי את המשפט הזה! היה ממש קשה, וזו לא היתה סיבה לחשוב שזהו, אבוד. זו היתה סיבה לחשב מסלול מחדש).
ואולי זה מה שחשוב לי בעצם, שאת אומרת – צריך להיות מוכנים לחשב מסלול מחדש. גם במסע שלפני, ואם מצליחים – זו הכנה טובה לאפשרות שתחשבו מסלול מחדש במסע האמיתי, אולי, אם יהיה צורך.
מחכה מאד לקרוא על המסע בעצמו.
מה מאחלת? – שתספרי, בפוסט הבא, שהיו שני מסעות, שווים וטובים!
טוב, אז גם אני בסוג של מסע אתגרי – לכתוב לך תגובה, ושתיקלט… (-:
הפוסט הזה תפס אותי בעיצומם של הרהורים על אתגר וקושי, ועל מי רשאי לאתגר (אנחנו את עצמנו או שזה לגיטימי לאתגר אחרים?) ועל המשמעות של אתגרים כאלה וכאלה, ועל הנטיה שלנו לוותר (לעצמנו, ובעיקר לצעירים מאיתנו) כשהאתגר, וזה קורה, קשה. ממש.
ואז קראתי אותך. וכתבת פוסט כל כך יפה ומסודר על מה שבעיני הוא אתגר עצום בפני עצמו: הלפני. התכנון, האימון, הנכונות להתכונן כל כך הרבה זמן למשהו שרוצים, ולא לוותר באמצע. לא לוותר גם כשקשה, וגם כשלא רואים שמתקדם (כך כתבת: "זה לא שחשבתי שלא אצליח. זה לא שחשבתי שאני פורשת. רק שהיה לי ממש קשה" – כל כך אהבתי את המשפט הזה!). לארגן עוד דבר ועוד אחד, לסמן "וי" ברשימה, סעיף אחר סעיף. בקיצור, כמו שאמרת: מסע. מסע שלם בפני עצמו.
מחכה לשמוע אותך מספרת על המסע השני, זה שלקראתו עשית את המסע הזה;
מאחלת שתאמרי, "היו שני מסעות, נפלאים ושווים".
תודה רבה על תגובה כל כך משמעותית.
שמחה שצלחת את "המסע" ועמדת בו 🙂
מבטיחה פוסט – פוסט טיפוס.
בהצלחה!!!! ממשיכה לעקוב אחריך
ואחרי זה תבואי ותנוחי איתנו בשביל ישראל 🙂
לגמרי בתכנון!
אין לי מילים ! איזה רצינית את !!! בהצלחה בהמשך הדרך
הדס יקרה, תהני מכל צעד בדרך המדהימה שאת עושה ותשמרי על עצמך. אני עוקבת בסקרנות רבה 🙂
תודה יקירה!
Omg!!!!! You have a special gift… i almost cried from reading it…. im so happy we are doing this together… yalla darling… let’s conquer the roof of africa!
אחותי ה-אלופה !
כל כך גאה בך, סעי לשלום ותחזרי בשלום – מחכה כבר לשמוע מה "הפסגה" הבאה שתכבשי.
אוהבת מלא !
וואו! בהחלט מסע במלוא מובן המילה! אהבתי גם את ההגדרה שלך של המסע בדרך למסע, מאוד מתחברת! תותחית על
תודה רבה עופרי, שנה טובה.
מהמילה הראשונה עד האחרונה. אין לי מילים הדס חוץ מאולי להגיד שאת חיה את החיים עם על הג'וס. מעוררת קנאה.
אני אוהבת אותך ומחכה לך כאן עם חיבוק של אחרי.
מחכה וממתינה לחיבוק. 🙂
וואו. איזו התרגשות. עלו והצליחו
מחכה כבר לפוסט שאחרי, ורק אוסיף על כל המילים המרגשות והסופרלטיבים המדויקים שנאמרו לך ועלייך כאן, הדס'קלה אהובה ויקרה – שאני הכי גאה שאנחנו חברות ושאני לומדת ממך המון, בצניעות ובכבוד..
תודה רבה, יקירה.
מתעפלת ממך
נגמר לי קצת האויר בלי לטפס, רק מלקרוא.
מחכה לחויות אתספרי אחרי
מתעפלת ממך
נגמר לי קצת האויר בלי לטפס, רק מלקרוא.
מחכה לחויות שתספרי אחרי
זה ממש מרגש הדס,
אפילו הצטברה לחלוחית בעיניי…
את מחויבת באופן מדהים ואת אותנטית והמסע שלך נשמע מרתק
אפילו טיפ טיפה עושה חשק
וואו! מרגש… התיאורים מכניסים לאווירה ומעוררים חשק לכבוש את הפיסגה. בהצלחה הדס, ובהנאה רבה במסע!