המסע לקראת המסע – פוסט ההכנות לקילימנג'רו

ב- 11.1.18 נאמרה ההחלטה בקול רם לראשונה.

היה זה במחנה אימוני ריצה בצפון, כשבערב שאלו המאמנים שלנו, "מה מטרה הבאה שלכם?".

היד שלי התרוממה באוויר ואמרתי "עד גיל 50 אני רוצה לטפס את הקילימנג'רו". זה קרה הרבה יותר מהר.

תקציר הפרקים הקודמים

כתבתי בהרחבה על הסיבות שהניעו אותי לקבל את ההחלטה בפוסט קודם, אותו ניתן לקרוא ממש בלחיצה כאן. בקצרה, לאחר 2 ריצות מרתון שלם (42.2 ק"מ) חיפשתי את האתגר הבא. איכשהו היה לי ברור שמדובר בהר, והיה לי ברור שזה לא יהיה האוורסט. חברה פירסמה פוסט בפייסבוק שהיא טיפסה את הקילימנג'רו, וזהו – הרעיון נשתל.

הקילינמג'רו. התמונה לקוחה מגוגל. בפעם הבאה זו כבר תהיה תמונה שאני אצלם

למי שלא יודע, הקילימנג'רו הוא ההר הגבוה ביותר באפריקה וההר הגבוה ביותר בעולם העומד לבדו ואינו חלק מרכס הרים. הוא מתנשא לגובה 6000 מ'. (בעצם 5,895 מטר, אבל לא נהיה קטנוניים).

אז מה היה לנו מרגע ההכרזה?

ראשית, היו כמה חברות שמייד קפצו על ההצעה והתחלנו יחד בבירורים.  נערכה פגישה עם דודו יפרח, מ"טיפוס טבעי", ושרון גינדי חברתי היקרה מקבוצת הריצה הודיעה רשמית כי היא מצטרפת אלי.

עד סוף פברואר הייתי עסוקה באימונים לריצת המרתון וחודשי מרץ ואפריל הוקדשו בעיקר להתאוששות.

המשכתי בשגרת האימונים הרגילה שלי, אימון פעם בשבוע עם קבוצת הריצה שלי, ריצה ארוכה יותר בשבתות, בעיקר עם "חיות השטח", יוגה ופילאטיס כל שבוע.

גרף עליות באימון טיפוסי

מחודש יוני הוספתי עוד אימון עליות פעם בשבוע. בנתיים עדיין בריצה.

אימונים מנטליים

כמו שאני אומרת תמיד, רוב העבודה נעשית בראש. ברגע שהראש מכוון למטרה, הרגליים כבר יעשו את העבודה.

אז איך מתכוננים מנטלית לטיפוס על הקילימנג'רו?

זה התחיל בלקרוא חומר. ספרים, פוסטים בבלוגים שונים, צפייה בסרטים ביוטיוב.

המשיך בספירה לאחור ששרון חברתי עורכת באינסטגראם, מאז יום 200 בערך.

לדבר על הנושא, להלהיב אחרים וע"י כך להמשיך ולהלהיב את עצמי, כי אם לא, עשוי להיות בילבול אותיות ואז זה "להבהיל" את עצמי.

לאט לאט חילחלה העובדה שאני אשכרה הולכת לעשות זאת.

אימונים פיזיים

כאמור, הייתי כבר בכושר סביר. בחודש יולי נסעתי עם קבוצת הריצה שלי NR SPIRIT למחנה אימונים בבולגריה, ממנו חזרתי בכושר מצויין. המשכתי את שגרת האימונים, מתוך ידיעה שאני תכף נוסעת לחופשה משפחתית בחו"ל, חוזרת לאימונים וב- 8.9 יש לנו אימון ראשון עם קבוצת הטיפוס.

רק שתכנונים לחוד ומציאות לחוד.

כשהיינו בסיצילה, עליתי על סירת מנוע, וכדי לא להעמיס עליכם את הסיפור כולו, חטפתי חבלה די רצינית בצלעות, שהשביתה אותי מכל האימונים (כולל ריצה, הליכה, יוגה, פילאטיס), למשך 5 שבועות. כך קרה שהגעתי ל"מבחן הקבלה", האימון הראשון בטיפוס, לאחר "מנוחה" של 5 שבועות.

"השבת"

לנצח נצחים שרון ואני נתייחס לשבת ההיא של ה- 8.9, (יום לפני ראש השנה) בתואר "השבת".

נפגשנו, חברי הקבוצה שהתגבשה, כולל דודו שאותו כבר הכרנו וכפיר לביא, המדריך שבפועל ייצא איתנו אל ההר, בתחילת המסלול של נחל עמוד עליון.

פה עוד (קצת) חייכתי

שרון ואני הגענו במצב רוח מרומם. שבועיים קודם לכן קנינו את נעלי הטיפוס המומלצות (עוד תקראו בהרחבה על הציוד בהמשך), הצטיידנו בתיק, מקלות הליכה, אוכל, הרבה מים. וגם הרבה בטחון עצמי. הרינו שתינו מרתוניסטיות. שרון עשתה טריאתלון בחודש יוני, אנחנו בכושר. בקיצור – שאננות לשמה.

ואז התחלנו לטפס. ולטפס. ולטפס. הקבוצה נהדרת, אנשים נהדרים, מדריכים מנוסים ומקצוענים. אבל הטיפוס – אוי הטיפוס.

התחלנו מנחל עמוד עליון, טיפסנו לעבר מצפה הימים, וכחשבנו שסיימנו, המשכנו לעבר חמדת ימים.  סה"כ כ- 1000 מ' טיפוס על פני כ- 14 ק"מ.

גרף הטיפוס ב"השבת"

אולי היו אלו הנעליים החדשות (אחסוך מכם את תיאורי השלפוחיות), אולי החום הרב ששרר באותו היום, אולי השאננות, אולי המנוחה הכפויה של 5 השבועות הקודמים. התוצאה הסופית – היה לי קשה. (לא מאתגר, לא מקדם – קשה!)

זה לא שחשבתי שלא אצליח. זה לא שחשבתי שאני פורשת. רק שהיה לי ממש קשה.

בדרך הביתה שרון (שגם לה היה המסלול קשה) ואני דיברנו על כך רבות (במעט הכח שנותר לנו). הבנו שזה שאנחנו בכושר זה לא אומר כלום ושאנחנו צריכות לחשב מסלול מחדש. מאותו הרגע, (ברגע שהרגליים החלימו מהשלפוחיות), התחלנו להתאמן באופן רציני. בתחילה התאמנו פעם בשבוע באזור קרוב אלינו (הר הזבל בהוד השרון, חורשים) ובשבתות הרחקנו. בכל שבוע הוספנו מרחקים וגובה, ובכל שבוע בדקנו עוד ועוד ציוד. קראנו לזה "זמן רגליים". כמה שיותר יותר טוב.

בדרך לבית מאיר

התחלנו לחרוש את הרי ירושלים – הר כרמילה, רכס משלטים, כיסלון, הר מאיר ועוד, כשברוב המקרים גונן, אישי היקר, לוקח אותנו ומנווט עבורינו. כל שנדרש מאיתנו זה פשוט ללכת.

אח"כ כבר התחלנו גם לנווט לבד, עפ"י מסלולים שגונן בנה עבורינו. לדוגמא – תחילת מסלול בזנוח, עליה לבר גיורא – ירידה בסטף ועלייה להר הטייסים. 18 ק"מ הליכה, כ-850 מטר טיפוס.

העלייה בנחל מירון
עוד מהעליה למירון
פיסגת הר מירון
גרף העליה של הר תבור

הוספנו אימונים בצפון – נחל יגור עם החברה מהקבוצה, ואז ברצף של שבוע כן – שבוע לא שרון ואני תפרנו את הר תבור, שבועיים לאחר מכן את הר מירון ושבועיים לאחר מכן, כאימון מסכם יחד עם הקבוצה וכפיר המדריך – את החרמון.

1500 מטר טיפוס בכ-14 ק"מ מסלול.

כבשנו גם את החרמון

מאימון לאימון הרגשנו איך אנחנו משתפרות, מתחזקות, מתמודדות טוב יותר עם הציוד (תיק חדש, נעליים, מקלות, הליכה בגשם, בבוץ, החשיבות של תרמוס עם קפה טוב).

ובדרך – צברנו חוויות, צחקנו בלי סוף, הכרנו את הארץ, ערכנו מורשות קרב (בעיקר אני, שרון עולה חדשה ממקסיקו) תרגלתי ספרדית וראינו פריחה מרהיבה ומלא בעלי חיים.

פיזית – נראה לי שאנחנו מוכנות.

ציוד, ציוד ועוד ציוד

הרכישות התחילו די מהר.

כאמור זה התחיל בנעליים שדרשו זמן הסתגלות. בחרנו בנעלי La Sportiva, בהמלצת דודו.

מקלות וציוד נוסף השאלתי מאחי איתמר, שהוא טפסן וטיילן ידוע.

חברים טובים לדרך.

ההר עצמו משתרע על פני 3 אזורי אקלים. מתחילים ביער גשם, לאחר מכן מגיעים ל"סוונה" ובפיסגה זהו קרחון עד.

מה שזה אומר שצריך להערך בהתאם:

ביגוד

בגזרת המכנסיים למשל , צריך מכנסי טיולים. בהתחלה צריך גם מכנסיים דוחי מים שיגנו עלינו מפני הגשמים העזים שעלולים (ואנחנו מקווים שלא)  לרדת. זאת אומרת סוג של מכנסי סערה.

ככל שמטפסים למעלה, נוספת שכבה תחתונה של מכנסיים תרמיים, וביום הפסגה גם מכנסיים המותאמים לשלג. ככה זה נראה.

המכנסיים

אותו כנ"ל לגבי החולצה / מעיל גשם גורטקס / שכבה תרמית לבידוד / פליז / מעיל פוך חם במיוחד לימים האחרונים.

חלק עלוין – תמונה מדגמית

וכמובן גרביים, כפפות (שני זוגות), חמצוואר, צעיפים, כובעים וכו'.

לא לשכוח שקיות חימום

בגזרה השינה

שק שינה שמתאים ל- 7- מעלות, עוד בטנה מחממת שמוסיפה עוד 14 מעלות, מזרון מבודד, (אני הוספתי שמיכת הימלטות), ושרון הנהדרת קנתה לנו כריות מתנפחות. הכל כדי שיהיה לנו נח באוהל המשותף שלנו.

שק שינה וכל מה שמתלווה

תרופות והגיינה

שמתי רק מדגם מייצג. נוסעים לאפריקה, אז זה אומר 4-5 חיסונים. כדורים נגד מחלת גבהים (שאף אחד לא מבטיח לנו איך נתמודד איתה ואיך הגוף יגיב), כדורי מגנזיום, מלחים לשמירה על מאזן נכון בגוף והמנעות משרירים תפוסים. לא שמתי בתמונה את דוחה היתושים, הפלסטרים, הטראומיל, כדורים נגד אלרגיה, ארניקה, סתם אקמול וכו'. חסכתי מכם.

תרופות ושות'

מה שכן, 8 ימים של שהייה בשטח, ללא מקלחת וללא שירותים מסודרים – אין לי ספק שזו תהיה חוויה….

אוכל ושתייה

אוכל מספקים לנו על ההר,יחד עם זאת חשוב שנביא איתנו ג'לים ותמרים (של משק חביב – חקלאות ציונית בערבה) לצורך אנרגיה זמינה, חטיפי חלבון לתוספת לשרירים וכמובן נקפיד על שתייה מרובה. על ההר אסור להעלות בקבוקי פלסטיק מטעמי איכות סביבה, ומה גם שיש סיכוי שבגבהים המים יקפאו ולכן, הצטיידנו גם בבקבוקים תרמיים.

אוכל, קדימה אוכל

ג'דג'טים – באחריות גונן

מטען סולרי, פנס ראש, אמצעי תיעוד ועוד.

בקיצור – נראה לי שאני מוכנה.

תמיכה מנטלית, מורלית ורגשית

אז המסע לקראת המסע להר מגיע לסופו, ורגע לפני שנצא אל הדרך אני מבקשת להודות לכמה אנשים.

בראש ובראשונה למשפחה הקרובה שלי. גונן והילדים נעה, אורי ואיילת שסבלו מהעדרותי כמעט בכל שבת בחודשים האחרונים, שסובלים את הדיבורים שלי, ובכלל את השגעונות שלי.

גונן הנהדר שדאג למסלולים, הסיע, הקפיץ, ניווט, הכין קפה, צייד אותי ובעיקר תמך ותומך לכל אורך הדרך.

שרון חברתי הנהדרת למסע. לא יכולתי לבקש פרטנרית טובה יותר.

חברותי וחברי לקבוצת הריצה שתומכים ומעודדים.

למטפלים שלי:

הילה בר סלע על העיסוי

מיכל ברש על השיאצו

יואל גולדברג על הדיקור

שרה אדוט על הפדיקור הרפואי

אלון עקיבא על הפיזיותרפיה

חברי לקבוצת הטיפוס ובראשם המדריכים דודו וכפיר שעונים על כל שאלה, בכל שעה, בסבלנות אין קץ.

אז ב- 16.1.19, יומיים אחרי יום הולדתי ה- 46, אני יוצאת אל הדרך.

מבקשת לסיים במילים של כפיר שאמר שהוא יעשה כל שביכולתו להביא אותנו אל הפסגה, אבל שהוא לא מבטיח כלום. הוא מבקש ואני מבצעת –

"בואו אל ההר בצניעות ובכבוד. הוא גדול יותר מכל מה שחוויתם עד היום".

ותודה לכם, קוראים יקרים שאתם איתי כאן ונותנים לי רוח גבית.
בברכת "אין מקום שהוא רחוק מדי…"