לפני מספר שנים, בזמן לימודי האימון באוניברסטית חיפה, המנחה שלי רפי אורן, שלח לנו הסטודנטים את הטקסט המצורף פה, לכבוד חג הפסח.

אני שבה וקוראת אותו בכל שנה, ומגלה כל פעם מחדש כמה הוא רלווונטי גם היום, וכיצד סיפור יציאת מצריים מגלם בתוכו את כל עקרונות האימון.

חג שמח!

פסח-01

לעשות שינוי או חג החרות האישי שלי

תקופת האביב, חג הפסח ויציאת מצרים, יכולים ללמד אותנו פרק חשוב בתהליך ההתמודדות שלנו עם שינוי מצב אישי בחיים.

כיצד אפשר לצאת מעבדות לחרות ולחופש אישי, בשילוב מסורת מן המקורות על חג החירות ותובנות על שינוי?

 

ויזעקו בני ישראל כי צר להם ראשית יש להכיר בכך שאתה במצוקה, שרע לך במקום בו אתה נמצא. לחוש את ההרגשה שזהו, עד כאן, ושאי אפשר יותר. הרצון והצורך לשנות בא לעיתים, כשנמצאים עמוק בתחתית. כשרע לאדם- הוא רוצה לעשות שינוי. שינוי אינו דבר פשוט, הוא מצריך הרבה אנרגיה. ולכן ההכנות לשינוי והשינוי עצמו, אמורות להיעשות בשלבים ובצעדים קטנים, כדי שנוכל לשאת ולהתמודד איתו נכון.

מצרים- אלה הם המיצרים שקיימים אצלנו במחשבות. האבנים הלוחצות, המחשבות שחונקות אותנו ולא מאפשרות התקדמות – אותן צריך לעזוב, לשחרר, ולצאת משם.

מכות מצרים– מסמלות את היכולת שלנו, לצערנו, לשכוח מהר. אנחנו רוצים לצאת מהקושי, אך כשהמכה חולפת, אנחנו חוזרים שוב להתנהגות הקודמת ומשלים את עצמינו, שטוב לנו במקום שלנו. זהו "איזור הנוחות" שלנו, לא כי הוא נוח, אלא כי הוא מוכר וידוע לנו.

מכת החושך- כשהמצרים סבלו מהחושך, בני ישראל היו עסוקים באיסוף כלים ורכוש. כשנמצאים במקום הרע והחשוך, צריך להתחיל לאסוף כלים, משאבים, יכולות…..  הכרה בדברים הטובים שלי, שיעזרו לי ויאפשרו לי לבצע שינוי.

מכינים רשימות ובהם, מהם הכישורים שלי, מהם היכולות שלי, במה אני טוב, מה אני עושה בלי קושי וכולם מתפעלים….  הידיעה מה יש לי ובמה אני טוב, מחזקת את הביטחון העצמי ומעודדת לפעולה.

מכת בכורות- בני ישראל הצטוו למרוח דם על המשקופים כדי לזהות אותם ולהבדילם מהמצרים. זהו בדיוק המקום והזמן להציב גבולות ביני לבין הסביבה. מה אני רוצה, לעומת מה שהסביבה רוצה. מה היכולות שלי, מה הצרכים שלי, ומהם הערכים על פיהם אני צריך ורוצה לפעול.

רק כאשר ברורים לי, רצונותיי וצרכי, אני יכול להתחיל לפעול למימושם.

יוצאים ממצרים- לצאת, לצאת ולצאת. כל תהליך של שינוי מתחיל בעשייה פיזית- ללכת ולצאת. לא ניתן להישאר באותו המקום ולקוות שיחול שינוי.

כדי שיקרה שינוי צריך לזוז למקום אחר. לעשות דברים, לשנות, לבצע מעשים ורק אז ניתן יהיה לצאת מהמקום של העבדות, למקום של חירות אישית.

ניקוי החמץ- כדי שהיציאה תהיה נקייה, יש צורך להשליך החוצה את הדברים המעכבים- זהו החמץ. החמץ שבלב, הכעסים, ההישענות על זיכרונות העבר. האמונות והמחשבות שאספנו במשך השנים, שלא מקדמות אותנו ולא מסייעות לנו אלא רק מעכבות וחוסמות אותנו מלהתקדם.

רק לאחר הניקוי והויתור, נוכל לפסוע בדרך חדשה ונקייה, מבלי לסחוב על הגב משא כבד שמסרבל ולא מאפשר לנו הליכה קלילה ובטוחה בדרך.

ההליכה במדבר- כל מדבר, שהוא בעצם המעבר מהעבר לעתיד הלא ברור- מלווה בפחדים בחששות ובעיקר במחשבות הרעות שבראשינו. בשביל מה הייתי צריך את זה? בשביל מה זה טוב? (זכרנו את סיר הבשר שאכלנו במצרים)…

האומנם? האם זה באמת הזיכרון האמיתי, או שהוא מתעתע בנו?  קושי המדבר והבדידות שבו, מתעתעים ואומרים לנו שבעצם לא היה כ"כ נורא במקום הקודם, בתפקיד הקודם, בזוגיות הקודמת – כמו שחשבנו…….

ללכת במדבר בדרך לא זרועה- הכי מפחיד זה ללכת במדבר בשבילים לא ברורים ולא מסומנים. השאלה היא האם ניתן לעצב מחדש את המחשבות שלנו, ואולי גם לחשוב אחרת, כמו למשל: זהו אתגר- אתה תהיה הראשון שיכול לסמן שבילים אלו.

קבלת התורה- אלו הם החוקים והכללים לפיהם נוהגים בארץ החדשה כבני חורין. כל אחד צריך לבנות לעצמו חוקים אישיים שמבוססים על הערכים והחזון האישי שלו ושיתאימו לחיים בארץ החדשה ובמקום החדש.

חטא המרגלים- רגע לפני הכניסה לארץ, חוטאים המרגלים ומוציאים את שמה של הארץ דיבה. כמה פעמים קורה לנו שאנחנו "מרגלים" לכיוון החלום שלנו – המקום החדש, ואז אומרים – לא נוכל לעמוד בפני זה.

רגע לפני סוף הדרך – זהו המקום הכי קשה. משל למי שחופר באדמה למצוא תיבת אוצר וכשהוא מגיע לחלק הקשה – הוא מוותר. אומרים לו, עכשיו אתה מוותר? והרי ברור שזה קשה – הגעת למכסה התיבה.

הארץ החדשה- החזון והחלום מתגשמים.  גם אז, קשה לכבוש את המקום ולהאמין שלאחר כל העבודה הקשה- הוא מגיע לך בזכות ולא בחסד. חשוב להקשיב לקולות הפנימיים שלך, ולא להקשיב לקולות המייאשים שמסביב.

לחגוג את ניצחון ההגעה ולהתבסס במקומך החדש תוך אמונה שזה מגיע לך, ובזכותך.

 

חג שמח!!!