שנת המרתון שלי

פברואר 2015, אור לבוקר יום שישי. האמת, עוד לא אור, השמש עוד לא עלתה. השעה מאוד מוקדמת, אבל יש אנרגיה מטורפת באוויר ואני ערה כבר שעתיים. ההתרגשות הזו, כשאתה עומד בפני הרגע הזה שלפני הגשמת החלום שלך.

הרומן שלי עם הריצה החל לפני כמה שנים. אם אתם רוצים לדעת איך פדלאה כמוני, עם משקל עודף מאוד, שמעולם לא עשתה פעילות גופנית, מצאה את עצמה יום אחד רצה, אני מזמינה אתכם לקרוא את המאמר שכתבתי על הנושא:  איך התחלתי לרוץ.

חצי מרתון כבר רצתי לבד, ללא מאמן או קבוצה. החלטתי שאני רוצה לעבור לדבר הבא. הדבר הבא הוא ריצת מרתון מלאה – 42.2 ק"מ.

הסיבות לחלום הזה, למטרה הזו, היו מגוונות. העיקרית והראשית היתה להוכיח לעצמי שאני יכולה לקבוע מטרה, כמעט בלתי אפשרית מבחינתי ולעמוד בה. מטרה שדורשת השקעה, מחוייבות, משמעת עצמית ועבודה לא פשוטה.

בין המטרות הנוספות אני יכולה להוסיף את הרצון לאורח חיים בריא, ירידה במשקל, דוגמא אישית לילדים שלי. ריצת מרתון נראתה כיעד שיכול למלא את כל המטרות הללו.

התכנון היה לרוץ את המרתון בשנה הקודמת, אבל פציעה ברגל השביתה אותי ל-8 חודשים ונתנה לי את אחת המתנות הגדולות שיכולתי לבקש לעצמי. תובנה שמאוד מאוד (מאוד) קשה לרוץ מרתון לבד. המאמץ דורש הכנה פיזית ומנטלית אחרת.

בזכות הפציעה זכיתי להכיר ולהצטרף לקבוצת הריצה NR SPIRIT, של נעמי ויינשטוק ורוני פילובסקי.

למרתון עצמו נרשמתי 10 חודשים (!) לפני המרוץ עצמו. מצאתי שככה זה עובד אצלי- לסמן מטרה ולנעוץ אותה על לוח השנה. אם האירוע נמצא בלו"ז שלי, כבר שילמתי ויש מספר הזמנה – אז הוא בטוח יקרה. תנסו את זה בעצמכם, זה עובד!

נעמי בנתה לי תוכנית אימונים שבועית שכללה אימון איכות שבועי עם הקבוצה ועוד 3-4 ריצות בשבוע. יחד עם תרגולי היוגה הקבועים שלי ואימוני חיזוק אחת לחודש עם קבוצת הריצה, הגוף התחיל להתרגל לשגרת האימונים ולבנות את עצמו. כך גם הנפש.

10 חודשים של אימונים הם תקופה ארוכה ולעיתים מאוד קרובות משעממת, אבל אני רוצה לשתף אתכם בכמה נקודות שיא שארעו במהלך הדרך, נקודות שהפכו את הדרך למשמעותית הרבה יותר.

כפי אמר הנרי דיוויד ת'ורו –

What you get by achieving your goals is not as important as what you become by achieving your goals.

אחת מנקודות הציון המרכזיות בדרך היתה מרוץ הלילה של ת"א, שנערך בחודש אוקטובר. לכאורה מרוץ פשוט, רק 10 ק"מ, במזג אוויר נהדר ומסלול שטוח לחלוטין. למרוץ הזה ספציפית היתה חשיבות עצומה בדרך למרתון, בשל 2 נקודות חשובות:

הראשונה – במרוץ זה, בדיוק שנה לפני כן, נפצעתי את הפציעה שגרמה לי לעצור ולחשוב.

השנייה – כיוון שכבר רצתי במרוץ זה מספר פעמים בעבר, רציתי לעשות משהו שונה הפעם. החלטתי להפוך את המרוץ לקמפיין גיוס תרומות לעמותה הקרובה מאוד לליבי, עמותת מלב"ב, אשר מטפלת בחולי אלצהיימר, דמנציה ובני משפחותיהם. תוך כדי אימונים הרמתי את הקמפיין שכלל גיוס נותני חסויות, גיוס כספים, הדפסת חולצות ועוד. בסופו של המרוץ גייסתי למעלה מ- 12 אלף ש"ח לעמותה.

עובדה זו, גרמה לי לצלוח את המרוץ בצורה קלה הרבה יותר. כאשר אתה רץ למען מטרה ברורה, הקילומטרים פשוט עפים לך. הידיעה שאני רצה עם חולצה שמעלה את המודעות למחלת האלצהיימר ולעמותת מלב"ב והידיעה שיש עוד כמה עשרות רצים עם החולצה הזו לאורך המסלול, גרמה לי להעריך עוד יותר את הדרך.

 

נקודת ציון משמעותית נוספת היתה העובדה שבמהלך חודשי האימונים המשכתי את לימודי לקראת הפיכתי ל- NLP MASTER.

במסגרת הלימודים, נדרשתי להגיש עבודת גמר. העבודה דרשה לבחור אדם או קבוצת אנשים שעושים פעולה כלשהי בצורה יוצאת דופן, לדגום אותם (לעשות עליהם "מודלינג") ולבנות מודל או שיטה ל"שכפול" ההצלחה שלהם.

 

לי היה ברור כבר מהרגע הראשון שאדגום ספורטאים. בחרתי ב- 3 אנשים בעלי הישגים יוצאי דופן. היה חשוב לי לחדד אפילו יותר:

1. הישג ספורטיבי יוצא דופן.
2. מאמץ יחידני – עצמאי, שאינו חלק מקבוצה.
3. הצלחה באתגר שבאה לאחר כשלונות בנסיונות קודמים.

שלושת הספורטים שבחרתי לדגום היו מוטי בן עטיה אשר חתר לבדו בקייק מקפריסין לארץ, חנוך רדליך, רוכב אפניים, אשר ניצח בתחרות HLC ברכיבת שטח לכל אורכה של מדינת ישראל ודיאנה נייד המופלאה ששחתה לבדה מקובה לפלורידה.

במהלך כתיבת העבודה ראיינתי את חנוך ומוטי, הלכתי לשמוע הרצאות שלהם, קראתי רבות על דיאנה וצפיתי שוב ושוב בהרצאות שלה ב- TED.

אין לי ספק כי חלק נכבד מההצלחה שלי במרתון נובעת מכתיבת העבודה והתובנות שעלו בי במהלך הלימודים.

אחת המנטרות העיקריות שליוותה אותי בדרך, בזמן האימונים ובריצה עצמה, היתה מנטרה שחנוך חזר עליה מספר פעמים: "עליה זה לא יותר קשה – זה רק יותר לאט".

אני מבטיחה לכתוב ולפרסם את מסקנות העבודה שלי, בקרוב.

האימונים המשיכו, הקילומטרים הצטברו וקצבי הריצה הלכו והשתפרו.

המרוץ הבא על לוח השנה היה מרוץ אייל, ל- 15 ק"מ. בעבר רציתי להשתתף בו, אך במשך 3 שנים נבצר ממני לרוץ אותו, כל פעם מסיבה אחרת. הפעם נרשמתי, רצתי, ואפילו הייתי מרוצה מהתוצאה. בסיום המרוץ כתבתי לנעמי המאמנת ב- SMS כי סיימתי את המרוץ. תגובתה היתה: יופי, בשבוע הבא את רצה – 18 ק"מ
מאותו רגע תכנית האימונים נראתה לגמרי אחרת, כשהקפיצות במרחקים עולות משמעותית.

את כל הריצות שלי, למעט האימון השבועי עם הקבוצה, ביצעתי לבדי. הראש עובד כל הזמן. אני לבד, מול ההחלטות, הפחדים, הזכרונות, השירים שמתנגנים. וכאמור – הריצות רק הולכות ומתארכות.

בסוף השבוע שאח"כ, שרצתי את ה- 18 ק"מ, נעמי אומרת לי בנונשלנטיות: או.קי, שבוע הבא – 21 ק"מ.

 

 

 

תבינו, 21 ק"מ זה חצי מרתון. נכון, רצתי את המרחק הזה פעמיים בעבר. תמיד היה זה מאמץ עילאי שדרש הכנות משמעותיות. כשרצתי חצאי מרתון קודמים, נרשמתי לתחרות כחודשיים שלושה מראש. היתה התרגשות מטורפת בשבועות שקדמו לכך. דיברתי על התחרות בלי הפסק (מסכנים הסובבים אותי) וכו'. והפעם – נרשמתי לחצי מרתון השרון שבוע לפני התחרות. ערב קודם נסעתי לקחת את הערכה והחולצה ולמחרת פשוט רצתי חצי מרתון. מעבר לעובדה שמדובר בתחרות, זו הרגישה לי פשוט עוד ריצת אימון. כן, סיימתי אותה בזמן הטוב ביותר שלי עד כה.

עוד באותו הערב הגיעה נקודת הציון המשמעותית הבאה בדרך. נעמי שלחה לי כבכל מצאי שבת את תוכנית האימונים לשבוע הקרוב. פתחתי את המייל ושם היה כתוב – כחול על גבי GMAIL, בשבת הקרובה את רצה 24 ק"מ.

לכאורה, המשך טבעי לתוכנית האימונים. בפועל – פחד תהומי. הרי מעולם לא רצתי מעל ל- 21.1 ק"מ. איך עושים את זה? איך פתאום קופצים ל- 24?

הגיע יום שבת (כן, הוא תמיד מגיע) ויצאתי לריצה. מצויידת במים, ג'לים, תמרים ומוסיקה טובה. גבירות ורבותי, זו היתה הריצה הקשה ביותר שלי מכל הריצות עד היום.

כבר מהקילומטר השני החלו הספקות, החששות והקולות המשתקים בראש:

מה 24 ק"מ? איך 24 ק"מ? אף פעם לא עשית זאת? מאיפה האנרגיה? עד לאן תרוצי? איך תחזרי? האם הרגליים יחזיקו מעמד? והראש? והמוסיקה?

הקצב היה איטי להחריד, סביב הקילומטר ה- 19 האפליקציה שמודדת מרחקים ומתריעה בפני על כל ק"מ שעבר, הפסיקה לדבר אלי, כך שהייתי בעלטה מסויימת לגבי המרחק שאני צוברת. באיזשהו שלב הוצאתי את הנייד מהחגורה והחזקתי ביד כדי לבחון את קצב התקדמותי. כשעברתי את קו ה- 21 ק"מ אמרתי לעצמי, "זהו, כל צעד שאת עושה מכאן ואילך, זה הכי הרבה שאי פעם רצת!". את העלייה האחרונה עשיתי בהליכה. כן, זו היתה הריצה הכי קשה שלי אבל השלמתי את המרחק. בסופה הייתי אומנם מותשת, אבל עם תחושת הישג מסויימת.

דיווחתי לנעמי בסיום הריצה. תגובתה לא איחרה להגיע. אתם בטח יכולים לנחש אותה:

יופי, בשבוע הבא 27 ק"מ.

הסתכלתי על ההודעה והאסימונים התחילו ליפול. נעמי מאמינה בי. היא כותבת לי לרוץ 27 ק"מ כי היא יודעת שאני מסוגלת לעמוד בזה. אם נעמי מאמינה בי, אז אני יכולה להאמין בעצמי.

ריצת ה- 27 ק"מ בשבת הבאה היתה אחת מהריצות הטובות שלי. חברים – הכל בראש.

אחריה הגיעה ריצת ה-30 ק"מ. זה פשוט לא ייאמן מה שאנחנו מסוגלים לעשות עם הכנה מנטלית ופיזית נכונה.

לאחר כל כך הרבה אימונים וכל כך הרבה שעות וקילומטרים שנצברו, קו הזינוק למרתון היה קרוב מאי פעם. יכלתי כבר ממש להרגיש אותו מעבר לפינה, ואז הברך התחילה לכאוב. לכאוב ברמה שלא יכלתי לרוץ אפילו 10 ק"מ. נעמי הפנתה לפיזיותרפיסט, שמצידו, היה אופטימי.

רגל שמאל חלשה יותר ולכן רגל ימין לוקחת על עצמה את רוב המאמץ. יש להפחית קצת בריצות, לבצע כל יום תרגילי חיזוק לרגליים ויחד עם דיקור, כך הבטיח, אהיה מוכנה למרתון.

ואני? תלמידה טובה! עושה כל מה שאומרים לי. ואכן, המצב השתפר פלאים.

לאחר סוג של מנוחה בת שבועיים הגיעה ריצת ה- 33 ק"מ ולאחריה הריצה הארוכה המסכמת – 36 ק"מ.

עובדה ידועה היא, שלעיתים קרובות בריצת מרתון, הרצים נתקלים ב"קיר מנטלי" סביב הק"מ ה- 35, אשר עלול לשבור אותם. זו אחת הסיבות שהריצה המסכמת לפני התחרות היא ארוכה קצת יותר.

חייבת להגיד שהריצה עברה נהדר. הקיר לא הופיע, המוסיקה הספיקה, הברך התנהגה למופת.

שבועיים אחרונים לפני המרוץ הם תקופת ה"טייפר". מורידים משמעותית מעומס האימונים, על מנת לאפשר לגוף קצת לנוח לפני המאמץ הגדול.

אני מתחילה מסורת חדשה בה לפני כל מרוץ גדול אני כותבת על הציפורניים את המרחק. זה גם הזמן להכנות מנטליות אחרונות, הכנת המוסיקה לריצה, הקפדה על תזונה ושעות שינה מספקות וכו'.

אגב שעות שינה – זה פשוט לא קרה. כל לילה בשבוע שלפני המרוץ לא הצלחתי להרדם וכשכבר נרדמתי החלומות שהופיעו לא נתנו מנוח. התעוררתי בשעות מוזרות של הלילה, בתחושה כאילו כרגע רצתי 150 ק"מ.

הכנתי לעצמי תוכנית מנטלית למרוץ, על מה אני אחשוב כשיהיה קשה, איזה זכרונות נעימים אעלה בדמיוני, משחקי מחשבה כגון "ארץ /עיר" שיכולים להעביר קילומטרים, על איזה מנטרות אחזור כשהמצב יהפוך מאתגר במיוחד.

 

 

ערב לפני המרוץ – מסדר המפקד. מכינה את כל הציוד, מצלמת, מעלה לפייסבוק, בודקת שוב ושוב שכל הציוד מוכן, ששום דבר לא חסר.

הולכת לישון ב- 21:00 ונרדמת כמו אבן. שום חלום לא מטריד את מנוחתי. כנראה שהגוף והראש יודע מה הם צריכים לעשות.

קמה ב- 3:30 בבוקר. גונן בעלי מסיע אותי לת"א. זוהי הפעם הראשונה שהוא לוקח אותי לתחרות, לבקשתי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתעסק עכשיו בניוט וחיפוש חנייה.

ואז מגיעה השעה. פוגשת על קו הזינוק שותפים לדרך. חברים מקבוצת הריצה, את נעמי ורוני, חבר טוב שעבר ניתוח קיצור קיבה כמה חודשים לפני ועכשיו משתתף לראשונה במרוץ וגם את מוטי בן עטיה, שה"חיטוט" בראשו, על הדרך אותה הוא עבר, קידם אותי כל כך בהכנות המנטליות.

 

ואז ירייית הזינוק. אני יוצאת לדרך בידיעה שלפני 42.2 ק"מ והגשמת חלום. אנחנו מתחילים בחשיכה. הקדימו את שעת הזינוק כי התחזית צופה יום חם במיוחד. השמש מתחילה לעלות והזריחה יפה מתמיד.

לאורך הדרך אני פוגשת אנשים שממתינים במיוחד בשבילי בצמתים מרכזיות, על מנת לעודד ולדווח למשפחה הממתינה על ההתקדמות שלי. מדי פעם, כשיש במסלול נקודות של סיבוב חזרה, אני רואה את מוטי שמקדים אותי בכמה ק"מ טובים, מחייך, מעודד, מוחא כפיים ונותן כח.

המח מאוד מפוקס, אני מרוכזת לחלוטין בריצה עצמה. המסלול נמשך ונמתח גם למקומות שטרם הייתי בהם. החלק הצפוני של חוף תל ברוך, כמעט עד צומת גלילות, ואח"כ דרומה – נמל יפו שלא ביקרתי בו לפחות 20 שנה והטיילת שנמצאת דרומית לו. מקומות יפים שאני מבטיחה לעצמי לחזור ולבקר בהם שוב.

הריצה מתנהלת כמתוכנן. אני רצה בקצב אותו תכננתי, (עשיתי תיקון לזמן המטרה שלי כשהברך התחילה לכאוב באימונים), אני שותה בכל נקודת מים, אוכלת תמרים וג'לים בזמנים שנעמי הגדירה לי.

הקילומטרים נערמים ומתאספים, עוד אחד ועוד אחד עוברים מהחלק של "כמה עוד נשאר לי לרוץ" לחלק של "כמה כבר רצתי". הטמפרטורות מתחילות לעלות, והחום מתחיל לתת את אותותיו.

סביב הק"מ ה- 30, איפשהו על רחוב הירקון, ניגש אלינו שוטר מג"ב ומודיע – אתם יכולים להפסיק לרוץ, החליטו להפסיק את הריצה כי חם מדי.

התשובה שלי היתה ברורה – אני ממשיכה לרוץ. רצי מרתון הם אנשים עקשניים מטבעם, קשה לעצור אותנו.

לאחר עוד 2-3 ק"מ מגיעה ההודעה הרשמית. המרתון הופסק. כן, אנחנו יכולים להמשיך לרוץ, אבל מתבקשים לעלות על המדרכות, כי המשטרה החליטה לפתוח את הכבישים שהיו סגורים עד כה. אני לא מקדישה יותר משנייה אחת להודעה הזו. עולה על המדרכה וממשיכה לרוץ.

6 ק"מ לסוף המרוץ, אני על רחוב דיזינגוף. פתאום, משום מקום, מגיע אלי אחי איתמר. שתבינו, איתמר הוא מרתוניסיט ותיק שהגיע במיוחד מביתו שבמושב בערבה כדי לרוץ איתי את הקילומטרים האחרונים. כמובן שכל המשפחה ידעה על ההפתעה, חוץ ממני. מאותו רגע יש לי שומר צמוד. הוא מעדכן את המשפחה במיקום שלי, דואג לי לעוד בקבוקי מים. על שדרות בן גוריון מחכה לי אחותי עם תוספת תמרים. וכך אני ממשיכה. אחי מדבר איתי, אני מעדכנת אותו איזה שירים מתנגנים לי באזניות ופתאום אני קולטת שנשאר לי פחות מקילומטר לסיום. לא הייתי זקוקה לשום "משחקי מחשבה" להסיח את דעתי מהריצה או מכאבים. הייתי ממוקדת ומרוכזת ולא כאב לי כלום.

300 מטרים לקו הסיום נעמי ורוני המחכים ומצפים מצטרפים אלי. אני קולטת גם את אמא שלי, גונן והילדים וגם את השלט הגדול שאומר FINISH.

איתמר, נעמי ורוני עוזבים אותי ואני רצה את 50 המטרים האחרונים לבדי. ידיים מונפות באוויר.

מעברו השני של קו הסיום מחכה לי אימי עם זר עלי דפנה שהכינה במיוחד בשבילי.

לאורך תקופת האימונים הארוכה חשבתי לעצמי, מעניין איך ארגיש אחרי. האם אפסיק לרוץ אח"כ. מה מרגישים לאחר הגשמת חלום גדול ומשמעותי כל כך?

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש עם הסיום היתה "עשיתי זאת". זהו, פשוט ככה.

המחשבה השנייה – בשנה הבאה אני עושה זאת שוב, ובזמן טוב יותר…

 

מאז ריצת המרתון הראשונה שלי עברתי עוד כמה אתגרים: מרוץ השליחים "הר לעמק" ותריאטלון הנשים שהיה חוויה מעצימה בפני עצמה.

כן, אני ממשיכה לרוץ. כן, כבר נרשמתי למרתון של 2016.

מישהי שאלה אותי לפני כמה זמן "מה את רצה? מי רודף אחריך?". עניתי לה  –

אף אחד לא רודף אחרי, זו אני שרודפת אחרי החלומות שלי.