כן, אני יודעת, אני רגישה.
אני בוכה בסרטים מצויירים. אני בוכה גם בפרסומות של סלקום (בעיקר בזאת של הגננת).
אבל לאחרונה גיליתי סוג חדש של בכי.
אני מוצאת שבסוג מסויים של שירים אני בוכה בכל פעם מחדש. סקרנים לדעת?
אז ככה – אני מסתכנת שבפוסט הזה שתברחו לי ליוטיוב. יחד עם זאת, אני סומכת עליכם שתמצאו את הדרך חזרה לבלוג.
נדרש פה קצת רקע.
לראשונה נתקלתי בסוג המיוחד הזה, כשכתבתי את אחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג וחיפשתי חומר רקע. (שם קוד – ביונסה. ותכף נחזור אליה).
ואז גיליתי משהו שלא ידעתי על קיומו קודם לכן. פרסי ההוקרה ע"ש קנדי.
Kennedy Center Honors
מדובר על פרס שמוענק מאז שנת 1978, לאישים חשובים מתחום אמנות ההצגה – performing arts.
מוזיקאים, רקדנים, שחקנים, אנשי קולנוע (תסריטאים, בימאים, מפיקים) ועוד, אשר תרמו תרומה משמעותית לתרבות האמריקאית. האמנים עצמם לא חייבים להיות אמריקאים בעצמם, ולאורך השנים הוענקו עשרות פרסים גם לאזרחים ממדינות שונות.
הפרס מוענק בכל שנה בחודש דצמבר, בבית האופרה במרכז קנדי בוושינגטון די. סי. במעמד נשיא ארה"ב ועוד נכבדים רבים אחרים. זהו ערב הוקרה מלא בהתרגשות, מוסיקה נפלאה, עיבודים מדהימים, סליבריאטאים לרוב – והרבה דמעות.
אז למה אני בוכה בכל פעם?
נתחיל בדוגמא. בשנת 2010 זכתה בפרס אופרה ווינפרי. (אגב, באותה שנה זכה גם פול מקרטני, וניתן לראותו יושב לידה ביציע). לכבודה הביאו את ג'ניפר האדסון הנהדרת, ששרה שיר מתוך הסרט "הצבע ארגמן" המדבר על השחורים בדרום ארה"ב, פמניזם והעצמה נשית. (ואם לא ראיתם את הסרט או קראתם את הספר – אז קדימה). בסרט עצמו מופיעה גם אופרה ווינפרי שהיתה אף מועמדת לאוסקר לתפקיד משנה.
מה שגורם לדמעות שלי לזלוג בעצמן, זה לא רק ההופעה המרגשת, אלא בעיקר התגובה של האדם לכבודו נערך הטקס.
אופרה יושבת ביציע, ליד פול מקרטני, הזוג מישל וברק אובמה, מוקפת במשפחה וחברים. הסתכלו על התגובה שלה כשהיא מקשיבה לשיר. לחצו על התמונה המצורפת.
ואם החלטתם לוותר על הצפייה במלואה, התחילו לפחות לראות מהדקה השלישית של הקטע, ותבינו על מה אני מדברת.
התחלתי לחשוב למה הדמעות אצלי יורדות ללא שליטה, ולא משנה כמה פעמים ראיתי את הסרטון.
חשבתי על אופרה ווינפרי, אישה מדהימה שהגיעה להישגים יוצאי דופן ומובילה מהפכה חברתית של נשים בכלל ונשים אפרו-אמריקאיות בפרט. היא יושבת שם, ואולי חושבת על הדרך הארוכה שעשתה, מילדה שגדלה לאם חד הורית בבית עני, שסבלה מהתעללות מינית ופילסה את דרכה ב-10 אצבעות לאימפריה שהיא היום.
המילים של השיר כל כך משמעותיות לסיפור החיים שלה, שכל מה שניתן לעשות הוא לשבת, להקשיב, להתרגש, להתמלא בהשראה ולבכות.
ואם בנשים חזקות עסקינן, אני חוזרת לביונסה, שבזכות הפוסט שכתבתי עליה, וניתן לקרוא אותו בלחיצה כאן, בכלל גיליתי את האוצר הבלום הזה. ביונסה משתתפת קבועה במופעי מרכז קנדי, לדוגמא, כששרה לברברה סטרייסנד, (ביצוע שאני דווקא פחות מתחברת אליו, ולכן לא שמה קישור).
ההופעה שלה בשנת 2005, היא אחת ההופעות הבלתי נשכחות, כהומאז' מדהים לטינה טרנר. כשאני רואה ושומעת את השיר הזה, אני פחות מזילה דמעות ויותר קמה לרקוד. תראו את הפרצוף של טינה ביציע, ואפילו ג'ורג' בוש ה"סבוני", מצליח לזוז ולרקוד. לחצו על התמונה כדי לצפות בהופעה.
ביונסה ידועה ביכולות הזיקית שלה, להחליף דמויות, תחפושות, סגנונות בהתאם לצורך. יש עוד זיקית אחת. וגם היא מרגשת עד דמעות.
בשנת 2014 זכה בכבוד הגדול של הפרס סטינג הכה נהדר. מבין האמנים שנבחרו לבצע את שיריו היתה ליידי גאגא. כן, היא לבושה בתחפושת, כרגיל, והיא מבצעת שיר מופלא בעיבוד מופלא עוד יותר ומביאה את סטינג (ואותי) לידי דמעות. הסתכלו על הפנים שלו ותצטמררו.
לחצו על התמונה כדי לצפות בהופעה.
ההבנה שעבודת חייך זוכה להקרה והוכרה ברמה הגבוהה ביותר, הידיעה שהגשמת את הייעוד שלך, נגעת והשפעת על כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם – מביאה לידי דמעות וריגוש על.
ואגב סטינג, שיר אחר שלו באותו מופע בוצע ע"י חברו הקרוב ברוס ספירנגסטין, זוכה פרס קנדי לשנת 2009, כשבאותה שנה סטינג שר בטקס לכבוד של ברוס.
ועם במוסיקת רוק עסקנו, הופעה נוספת בלתי נשכחת נערכה בשנת 2012, כאשר חברי להקת לד זפלין זכו בפרס המכובד.
היה ברור לכולם ששום הופעה לא תהיה שלמה ללא ביצוע של Stairway to Heaven.
אן וננסי ווילסון מלהקת Heart מתחילות לשיר, אבל ההפתעה הגדולה מגיעה בהמשך כשעוד ועוד אנשים ממלאים את הבמה.
הסתכלו על הפנים של רוברט פלנט. הסתכלו על הדמעות ועל הריגוש. הידיעה הזו, שהעבודה שלך זוכה להוקרה עולמית והופכת ממש למורשת.
נקודה מרגשת נוספת- המתופף האגדי של לד זפלין וחברו הקרוב של רוברט פלנט, ג'ון בונהאם, אשר הוכתר ע"י מגזין המוזיקה "הרולינג סטון" כמתופף הרוק הטוב בהסטוריה, הלך לעולמו בשנת 1980. אין ספק שהוא חסר שם ביציע של מרכז קנדי. וכהפתעה, על הבמה, בביצוע המרגש שלפניכם, מכשף את התופים בנו של ג'ון בונהאם, ג'ייסון.
לחצו על התמונה כדי להצטמרר בעצמכם.
ועוד שיר אחד לסיום, שגם בו העיניים שלי לא נשארות יבשות, פעם אחר פעם.
והפעם – קרול קינג שזכתה בפרס בשנת 2015. תראו את ההפתעה על פניה כשלבמה עולה הגדולה מכולן.
הקהל כולו נעמד על רגליו, ואפילו הנשיא אובמה מוחה דמעה. אני חושבת שהמאזינים מבינים כי הם חווים רגע חד פעמי, שמי יודע אם עוד יחזור אי פעם.
ועכשיו תורכם לרגש. ספרו לי על השירים הללו, על הביצועים המיוחדים שגורמים לכם להתרגש. אשמח להזיל עוד דמעות של שמחה.
תודה הדס! הפוסט שלך היה דרך נפלאה, מרגשת ומפתיעה לנצל את הזמן בשעות ההמתנה ליד ביה"ס של הבן שלי 🙂
אני את שלי עשיתי 🙂
אחד הפוסטים הטובים ביותר שקראתי.
יש בו הכל – הוא מקורי, מעניין, משלב מוסיקה נהדרת ותובנות חשובות.
יש בו גם התפתחות. המסר עובר בהדרגה, ככל שאתה קורא, האסימון נופל עוד קצת.
מאד אהבתי. קריאה מענגת לשבת.
תודה יקירתי,
ולשמוע את זה ממך, הסופרת, זה בכלל משמח!
תודה על פוסט מקורי ונהדר!!! כל כך נהנתי מהשילובים ומהמוסיקה המשובחת!!! ❣
תודה, אין כמו מוזיקה לתבל את החיים ברגעים טובים.
וואו איזה פוסט נפלא, הרגת אותי עם לד זפלין, אפילו שכבר ראיתי את הוידאו הזה כמה פעמים הוא תמיד מצליח לרגש אותי כל כך, ואני כל כך אוהבת אותם.. כיף היה לראות את הסרטונים שלא היכרתי, הולכת לחפש את זה של ברוס ספרינגסטין עכשיו ;). תודה על פוסט שנוגע ללב.
תודה!
זה של ספינגסטין של לסטינג טוב הרבה יותר מזה של סטינג שר לספרינגסטין (ואולי אני פשוט פחות אוהבת איך שסטינג נראשה שם) 🙂
אווו… הדס, מה שעשית לי עם הפוסט הזה
כבר מעל ארבע שנים אני קוראת בלוגים באופן סדיר, ומעולם עוד לא בכיתי ככה
אז למה *אני* בכיתי?
.
שיערת שהגדולים האלה בוכים מתוך ההכרה שלה הם זכו, בגדולתם. זה אולי נכון, אבל
לדעתי אולי הסיבה לבכי הזה, שלהם, שלך ושלי, היא רחבה ועמוקה בהרבה.
בכי הוא ביטוי לסערה רגשית, אם בצער וכאב, בכעס, בתיסכול או בשמחה, או… אל מול גדולה אנושית
הרגעים המרגשים האלה שהבאת לנו כאן, מכילים גדולה אנושים בכמויות עצומות, אז לא פלא שכולנו בוכים.
מוזיקה היא גדולה אנושית בהתגלמותה, בעיקר כשהיא כל כך גדולה ונהדרת, וכל כך משמעותית בחיים של כולנו
.
מכל הנבחרים שלך, הנטייה ה'טבעית' שלי היא אל 'לד זפלין', שאכן לא הכזיבו
הגרסה של ליידי גאגא לשיר של סטינג פחות דיברה אליי
אבל באופן מפתיע, למרות שהיא בד"כ לא הטעם שלי, הביצוע של ביונסה לטינה טרנר הוכיח לי שוב איזו פרפורמרית אדירה היא.
.
תודה על שגילית לי את הביצועים המדהימים של מפעל הפרסים הנפלא הזה (אוף עם הסופרלטיבים, לפעמים אין מספיק)
ובתמורה, ראיון שערך האמן ג'ף קונס עם ג'ימי פייג' האחד והיחיד
https://www.youtube.com/watch?v=HEzSDK747yc
תודה! תכף הולכת לצפות ולבכות!
איזה פוסט ענק!!! ווואו . אני בכיינית כרונית.. בוכה מכל דבר אפשרי, שיר, סיפור, פרסומת, סרט. אבל בפוסט שלך למדתי דברים שלא ידעתי. ובכיתי כמו כלב חחחחח תודה. מוכנה להמשיך לבכות עוד הרבה בגלל דברים כאלה.
מבטיחה להמשיך לעדכן ב"סוחטי דמעות".
אני מצטרפת בהסכמה ובשמחה למה שכתבו כאן קודמותיי, וחושבת על משהו נוסף- שמתי לב שברוב הקטעים שהבאת יש מקהלה ברקע, מלבד העיבודים התזמורתיים המעולים. שירה בהרמוניה קולית שכזאת, באולם גדול עם אקוסטיקה עוצמתית- יתכן שמשדרת אפילו במישור הלא-מודע תחושה של כנסייה, של העלאת השירה לרמה של דבקות דתית- וכמה שזה מרחיב את הלב !! על האפקט הזה טרחו גדולי הארכיטקטים והציירים כבר ממאות קדומות, ועמלו רבות ליצירת התחושה של משהו גדול מהחיים, שיכול לפתוח לנו צוהר לעולם האחר, המופלא. לגבי הוזלת הדמעה מצד האמן שלכבודו נערך הארוע- לדעתי אף שכל אחד מהם רגילים למחמאות במשך כל השנים על יצירתם, פתאום גם להם יש רגע מדהים של השתאות אל מול היופי העצום הזה, שנוגע באותם רגעים בכל כך הרבה חושים, כולל חוש המגע לדעתי (גם אם לא פיזית- עובדה שאפילו כולנו כאן, שרק רואות דרך המסך, הצטמררנו).
אהבתי מאוד את ההבחנה שלך.
תודה!
מעולה!
אני בוכה בעיקר מהתרגשות, מהידיעה שזכיתי להיות במעמד.
אני חושבת שהכי בכיתי כשנועם ליוותה את סבא שלה בנגינה בתחרות שירה של גיל הזהב, עם בחירה של שיר מצמרר. זה היה קצת אחרי שאמא שלי נפטרה ובקיצור- נמסתי. בהיכל התרבות כפר סבא יש עד היום ביצה קטנה במקום שישבתי.
פורטת על נימי נפשי. כרגיל. 🙂