דיוויד בואי הלך מאיתנו ב-11.1.16. אני עדיין לא מאמינה שאני כותבת את המילים הללו.

מוקדם בבוקר עוד קראתי ביקורת על האלבום החדש והמצויין שהוציא רק השבוע, ובשעה 9:00 כבר קראתי את הידיעה על מותו.

השירים של בואי עומדים מעל הזמן. אמא שלי מכירה חלק גדול מהשירים, אחותי הגדולה מילאה את החדר שלה בפוסטים שלו ובתי הבכורה פורטת אקורדים של השירים שלו על הגיטרה.

דיויד בואי היה חלוץ בהרבה מאוד תחומים. המוזיקה, סרטוני הוידאו שלו שהקדימו את זמנם בעשורים, התלבושות, האיפור, המשחק סביב נושא המגדר. הוא שינה פנים, צורות וסגנונות הרבה לפני שמדונה בכלל חשבה על זה, שיתף פעולה עם הגדולים ביותר, ללא משחקי אגו – אלטון ג'ון, בינג קרוסבי, הרולינג סטונס, קווין. You name it. את ההשפעה האדירה שלו ניתן לראות גם היום – ראו ערך "לידי גאגא".

בואי וקווין – under pressure

כאשר יוצרים גדולים הולכים מהעולם, ובטח ובטח כאשר זה קורה כשהם עדיין צעירים, אני מצטערת על מותם ומצטערת על מה שעוד יכולנו לקבל מהם ולעולם כבר לא יגיע. אני זוכרת את התחושה הזו שהכתה בי במלוא עצמתה כשמאיר אריאל, אחד היוצרים שאני הכי אוהבת, הלך מאיתנו הרבה יותר מוקדם מהרצוי.

כן, דיויד בואי היה אייקון בכל תחום שבו נגע, אך מה שהמוות שלו עורר בי היו תחושות אחרות.

אלו היו תחושות של הכרה והוקרת תודה. תודה על פס הקול שלו שליווה את חיי.

לפני כשנתיים הלכתי להופעה של דני רובס. לקראת סיום ההופעה הוא פרש את משנתו בצורה כל כך ברורה ומדויקת. רובס אמר "אני יודע למה באתם להופעה הערב. באתם כדי לראות את גופי המסוקס (הוא עלה ק"ג רבים מאז ראיתי אותו לאחרונה…) ואת שערי השופע (הוא קירח לגמרי…). אבל יותר מכל, באתם לפגוש את עצמכם של לפני 20 שנה"!

בינגו! קליעה מדוייקת במטרה. דני רובס הזכיר לי את עצמי בגיל התיכון. איפה הייתי כששמעתי לראשונה את "בדרך אל האושר", ועם מי ישבתי בחדר ושמעתי את "כל הפנים והשמות". עם מי שרתי בקולי קולות את "איך הוא שר" ואיך למדתי להעריך את הביטלס עוד יותר, דרך השירים שלו.

וזה בדיוק מה שקרה לי השבוע כששמעתי שדיוויד בואי נפטר. פגשתי את עצמי בשירים שלו.

נזכרתי איך בשנת 1982 אחותי קראה לי לחדר שלה ואמרה לי – "תקשיבי לזה" והשמיעה לי את Let's dance, נזכרתי איך הייתי המומה כשגיליתי שיש לו עיניים בצבע שונה, ואיך הייתי מהופנטת שראיתי אותו רוקד עם מיק ג'אגר בקליפ ל"רוקדים ברחובות".

נזכרתי איך רקדנו בחתונה שלנו את Modern Love, ויותר מכל, איך ילדה בת 13, ההיא שהייתי לפני 30 שנה, (30 שנה ?!?) נתקלה לראשונה בקליפ של מייג'ור טום וקיבלה פרספקטיבה חדשה על השיר, על וידאו קליפ ועל יצירתיות אין קץ.

[fusion_builder_container hundred_percent="yes" overflow="visible"][fusion_builder_row][fusion_builder_column type="1_1" background_position="left top" background_color="" border_size="" border_color="" border_style="solid" spacing="yes" background_image="" background_repeat="no-repeat" padding="" margin_top="0px" margin_bottom="0px" class="" id="" animation_type="" animation_speed="0.3" animation_direction="left" hide_on_mobile="no" center_content="no" min_height="none"]

מייג'ור טום – הסרטון המקורי משנת 1969

בדיוק כמו שתמיד נזכור לצלילי איזה שיר רקדנו את ריקוד הסלאו עם האהבה הראשונה שלנו (במקרה שלי – Time after time של סינדי לאופר, בכיתה ז'), כך תמיד נזכור איך שיר ספציפי גרם לנו לראות את העולם קצת אחרת, או לצלילי איזה שיר בכינו כשמשהו נורא קרה, או ההיפך – כשאירע משהו מופלא בחיינו.

אז שוב תודה לך דוויד בואי, שבחייך הוספת כל כך הרבה מוזיקה לחיי ובמותך עזרת לי לפגוש את עצמי הצעירה בשירים.

רוצים לספר לי איזה אילו שירים מהווים את פס הקול של חייכם?

אשמח מאוד לשמוע![/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]