בחודש נובמבר מצאתי את עצמי מבלה 55 שעות בדבלין. נסיעת סופ"ש לא מתוכננת, אבל מבורכת.

לפני שאני נוסעת למקום חדש, אני אוהבת לקרוא על המקום, על ההיסטוריה, התרבות, האוכל והאנשים. 2 דברים שבו ועלו בכל מקור אותו קראתי, ההיסטוריה העגומה של אירלנד וכמה שהאנשים בה נחמדים.

תהיתי אם שני הדברים הללו הולכים ביחד, ובאיזו רמה.

 

להלן הממצאים:

כן זה נכון. ובצורה קיצונית.

החל מפקיד ההגירה בביקורת הדרכונים בכניסה למדינה, ועד אחרון המוכרים בדיוטי פרי ביציאה מהמדינה.

כולם נחמדים.

נהג האוטובוס ונהג המונית. המוכרים בחנויות והפקידים בבית המלון. המלצריות -בכלל!

אז תגידו, "נו, מה את רוצה? הם כולם נותני שירותים. הם אמורים להיות נחמדים". אז:

א. נכון – אבל כמה פעמים יצא לכם להתקל בנותני שירות לא נחמדים.

ב. גם בתור נותני השירות, הם היו נחמדים בקיצוניות. קיצוניות חיובית.

ג. גם סתם אנשים מהרחוב היו מקסימים.

 

כולם מחייכים אליך ברחוב, כולל הנהגים שנותנים לך לחצות את הכביש. כולם מסבירי פנים, וההתנהלות כולה רגועה, נעימה, מקרבת.

 

ולגבי ההיסטוריה של אירלנד – היא אכן עגומה.

החל מהמאה ה- 7 האי הקטן הזה היה תחת מתקפות ושליטה אכזרית ואיומה של הוויקינגים מהצפון. הכתבים ההיסטורים שלהם מתארים אלימות וברוטליות כמו שאנחנו יכולים לדמיין מעם כובש (בלונדיני ועם קסדות עם קרניים).

לאחר מכן האירים היו תחת שלטון עריץ של הבריטים, תוך פיקוח קפדני של הכנסייה.

ואז, במחצית המאה ה- 19 סבלו האירים מהרעב הגדול שנגרם משילוב קטלני של מדיניות בריטית ואסון חקלאי של מחלת תפ"א שהיווה פחות או יותר את הגידול היחיד שהאירים גידלו, (מסיבות מדיניות של הכיבוש, בין השאר). כ- 750 אלף איש (!) מתו ברעב בשני גלים, בהפרש של שנים בודדות. היכולת של עם קטן להתאושש ממכה שכזו היא סוג של נס. (לקריאה נוספת על הרעב, לחצו כאן).

לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה-20 החלו המרידות בבריטים מתוך שאיפה לעצמאות. אחד מהמאורעות המשפיעים ביותר ארע בחג הפסחא של 1916, מרידה שגבתה מחיר כבד בחיי אדם, לא מעט עקב ההוצאות להורג שהגיעו אחריה.

בשל העובדה שהשנה מציינים 100 שנה להתקוממות, היו ברחבי דבלין המון איזכורים לנושא, ותערוכה גדולה ומרתקת בבית הכלא – Kilamainham Gaol. (בית הכלא בו צולם הסרט "בשם האב").

את העצמאות האירים קיבלו בשלבים. השלב הראשון הגיע בשנת 1921 והשלב השני בשנת 1948 (מוכר לי המספר הזה…), עם חתימת ההסכם שגם יצר את כל הבעייתיות העתידית עם צפון אירלנד. הסכם מורכב ולא פשוט שהמשיך להטיל צל ולווה באלימות רבה לכל אורך ההיסטוריה.

אם כזו היסטוריה מורכבת, איך זה שהאירים כל כך נחמדים?

אני לא מתיימרת להיות אנתרופולוגית או סוציולוגית, אבל אני מצרפת לכאן כמה נקודות שאולי מסבירות ואולי רק מדגימות את השאלה.

סנט פטריק – החג הלאומי של האירים, אשר נחגג ב-17.3, ומציין את הקדוש פטריק שלפי המסורת הביא את הנצרות לאי, ועל הדרך גם גירש את כל הנחשים ששרצו במקום. בכל העולם ובאירלנד עצמה כמובן, זהו אחד החגים עם החגיגות השמחות ביותר. אני זוכרת שכאשר גרנו בקליפורניה, מצעדי הרחוב של סנט פטריק היו העליזים והשמחים ביותר.

סמל אירלנד

האירים גאים מאוד בעובדה שמכל מדינות העולם, המדינה שלהם היא היחידה שהסמל הלאומי שלה הוא כלי נגינה – נבל.

תחשבו רק על המוזיקה האירית השמחה שכולנו מכירים. שלא לדבר על מוזיקאים גדולים שיצאו מהאי הזה – 2 U, שינייד אוקונור ועוד.

 

עולם הספרות

ראשית – ההערכה והשימור כלפי ספרות עתיקה. אחד מהמיצגים המדהימים ביותר בעיר הינה הספרייה של טריניטי קולג' וספר ה- קלס. The Book of Kells.

אני יכולה להגיד בלב שקט, כי הביקור בספרייה היה רגע השיא בנסיעה הזו, וללא ספק אחד מהמקומות המרשימים ביותר בהם ביקרתי בעולם. אולם שלם, כמו בסרט, ובו מדפי ספרים עתיקים עד התקרה. ידוע כי הספרייה הזו אכן שימשה השראה לסרטים רבים.

אני מוצאת שזה די מדהים שמדינה קטנה כמו אירלנד, (נכון ליולי 2015 היא מנתה כ- 4.9 מליון איש בלבד), הוציא מקירבה סוללת סופרים מדהימה, בכל קנה מידה עולמי. האירים חוגגים את הסופרים, מנציחים את המורשת ונושאים את בניה על נס הדגל. כמה מגדולי המחזאים, הסטיריקאנים ומחברי הקלאסיקות הגדולות של הספרות המערבית היו איריים. להלן כמה דוגמאות:

נתחיל עם ג'ונתן סוויפט שכתב את מסעות גוליבר.

ארבע סופרים איריים זכו בפרס נובל לספרות: וויליאם ייטס (שמי שלא קרא את כתביו, אז כדאי שיתחיל), ג'ורג' ברנרד שו – האחד והיחיד, שאנחנו מרבים לצטט אותו באופן קבוע, סמואל בקט, שמחזהו "מחכים לגודו" הינו, עד היום, אחד מהמחזות המוצגים ביותר בעולם, וכמובן זכה לעיבודים והומאז'ים רבים מספור. שיימוס היני היה הסופר האירי האחרון שזכה בפרס היוקרתי, בשנת 1995.

שום רשימת סופרים אירית אינה שלמה בלעדי ג'יימס ג'ויס וכמובן אוסקר ווילד, אשר פסליהם מוצבים בגאווה בעיר.

 

אם אתם מגיעים לדבלין ורוצים להתעמק בעולם הספרות המקומית, ישנם סיורים מיוחדים "בעקבות סופרים".

אני מאמינה שעם אשר מעריך ספרות ברמה כל כך עמוקה, הינו עם בריא בנפשו, וכי עובדה זו תורמת לחוזק ולעצמה המנטלית של העם בכללותו.

חלק גדול מסופרים הללו כתבו בהומור רב, וזו נקודה נוספת אליה שמתי לב.

בעת הביקור בטירת דבלין, הצטרפנו לסיור מודרך במקום. (מומלץ בחום. לא לוותר כי מגיעים עם המדריך למקומות שסגורים בפני הקהל הרחב). המדריכה ליוותה את הסיור עם ידע רב ועצום, המון פרטים קטנים וחשובים ובעיקר המון הומור. גם את התקופות הקשות, החשוכות והאלימות, היא ידעה לתבל באנקדוטות משעשעות, כולל ציטוט חמשיר ידוע ללגבי הפניית הישבן של "גברת צדק" לכיוון העם והתרפסות בפני האצולה.

 

לכל מקום אליו הלכנו, יכולנו לראות אנשים צוחקים, נותני השירות השונים תמיד תיבלו את דבריהם בבדיחות. בקיצור – ההומור קיים ונוכח בעיר.

האירים כל כך נחמדים אליך, שכמעט בכל מעבר חצייה הם גם אומרים לך לאיזה כיוון להסתכל.

ואולי הסיבה לשמחה ולאדיבות של האיריים בכלל נעוצה בוויסקי ובבירה, ובמיוחד בגיניס.

לסיכום, אני חושבת שמה שאני רוצה להגיד הוא שגם עם היסטוריה עגומה, עקובה מדם ומלאה באסונות, ניתן להמשיך ולחייך, להיות עם מאושר ונדיב, הכל תלוי בנקודת ההסתכלות שלך.