זו השנה השנייה שאני משתתפת במרתון המדברי באילת. השנה קרה לי משהו מוזר.

בשנה שעברה רצתי 10 ק"מ. השנה, כחלק מההכנות שלי לריצת המרתון המלאה, החלטתי להשתתף במקצה חצי המרתון.

קבוצת הריצה שלי,  NRSPIRIT כבר הפכה את המרוץ הזה למסורת וסוג של מחנה אימונים.

יורדים לאילת ביום חמישי בבוקר, אימון קל אחה"צ להכיר קצת את המסלול, בערב ארוחה משותפת, בבוקר יום שישי המרוץ עצמו.  וכדי להוסיף עוד יותר – אחה"צ בשישי יש אימון מתיחות לשחרור, ולמחר בבוקר אימון בים. תענוג.

קצת רקע על המרוץ עצמו. הוא מוגדר כריצת שטח, זאת אומרת שיש קטע קטן על דרך סלולה, וכל השאר בשטח הפתוח של המדבר, צפונה ומזרחה לעיר הדרומית.

הוא נחשב מרוץ מאתגר (שלא להגיד קשה), בשל אופי השטח. בדרך כלל מזג האוויר במרוץ נח, כיאה לאילת במחצית נובמבר. לא כך כך השנה, כשאין ממש חורף, ואז הריצה הולכת ל"חמימה" יותר.

אז מה היה מוזר במרוץ השנה, אתם שואלים?

נתחיל בהגעה שלי לאילת. בניגוד לשאר חברי הקבוצה, שהגיעו לאילת בשעות הבוקר המאוחרות או צהריים מוקדמות, התמקמו במלון, יצאו לריצה קלה ואח"כ לשחרור ומנוחה, אני עבדתי באותו היום עד השעה 14:00. לימדתי את קורס ה- NLP במכללת כרכור, מה שאומר שהתחלתי את הבוקר בעמידה של 5 שעות על הרגליים. מייד בתום השיעור התחלתי בנסיעה דרומה, מה שאומר שגם שנ"צ לא היתה לי באותו היום.

הגעתי לאילת ישר לארוחת הערב, שלוותה בתדריך של חברי הקבוצה לקראת המרוץ, ומשם, ללא עיכובים – לחדר. ידעתי שהזינוק שלנו בשעה 6:00 ולכן התכנון היה ללכת לישון ב- 21:30 ולקום ב- 4:15. אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד.

מסתבר שבאותו היום הסתיים תרגיל משותף של חיל האוויר שלנו עם חיל האוויר הגרמני. הטייסים הגרמנים לנו באותו מלון כמונו ובאותו הערב ערכו מסיבה לסיום התרגיל.

מסיבה סביב הבריכה, בדיוק מתחת לחלון שלנו, כשהחדר שלנו בקומה שנייה. התחושה היתה שה-די ג'י נמצא מטר מהמיטה שלי. לא ניתן היה להתחמק מהמוזיקה. רמת הרעש בחדר היתה 95 דציבלים -מדוד. מהמלון הבטיחו לנו שהמוזיקה תסתיים בשעה 23:00. מנסיון העבר של 8 שנים שירות צבאי בחטיבת לקשרי חוץ, והכרותי את עולם התרגילים המשותפים בין צבאות, עדכנתי בקבוצת הווטסאפ שאולי המוסיקה תסתיים בשעה 23:00, אלא שאז תתחיל שירת השיכורים.

95 דציבלים מדודים

לצערי צדקתי עד מאוד. מין עינוי כזה, שכל מה שעובר לך בראש זה המחשבה שתכף אני צריכה לקום ולרוץ חצי מרתון. בשעה 00:44 עוד הסתכלתי על השעון…. (זוכרים שהתכנון היה ללכת לישון בשעה 21:00).

קיצור, קמתי ב- 4:15 כמתוכנן, עם כאב ראש מהגיהנום. לקחתי 2 אדוויל, התארגנו כקבוצה ויצאנו לקו הזינוק.

לקראת כל מרוץ אני מגדירה לעצמי איזשהו זמן מטרה. אני רצה לאט, בונה את הכושר בהדרגה. ידעתי באיזה קצב רצתי 21 ק"מ כשבועיים לפני המרוץ. הוספתי לזמן זה עוד כמה דקות נכבדות, כי ידעתי שזה מרוץ שטח, וככזה בהגדרה, איטי יותר.

אמרתי לעצמי שהמטרה הראשונית היא לרדת מ-3 שעות. (זה נורא לאט…), שאהיה ממש (אבל ממש) מרוצה מעצמי אם ארד משעתיים ו-50 דקות, וארד מקצב של 8 דקות לקילומטר. עם ההחלטה הזו התייצבתי על קו הזינוק. ואז יצאנו לדרך.

כאמור, בשנה שעברה רצתי במרוץ הזה 10 ק"מ. זכרתי נופים נהדרים של מדבר, וזכרתי שהיתה עליה קטנה, לקראת הקילומטר ה-5, ממש לפני הסיבוב חזרה. סה"כ מסלול סבבה. שטח, אבל סבבה.

אני שמה לי כנוהג לא להתסכל אף פעם על מסלול הריצה לפני המרוץ. אני יודעת שאין סיכוי שאהיה ראשונה (פה אתם צוחקים בקול רם), תמיד יהיו אנשים שירוצו לפני ואוכל לעקוב אחריהם, ותמיד השילוט בסדר גמור.

שני הקילומטרים הראשונים היו על כביש, במקביל לשדה התעופה, ואז ירדנו לשטח. פתאום נהיה לי קשה. ריצה זה אף פעם לא משהו ממש קל, אבל איכשהו הרגליים לא ממש רצו לסחוב, השמש עלתה והתחמם קצת, ובעיקר תחושה של "זה לא הולך בקצב הרגיל. הכל יותר לאט". השעון שלי מודד מרחקים, דופק, קצב, צעדים. גם הוא מראה לי שהקצב שלי רחוק להיות ממה שתכננתי. אין סיכוי להגיע לזמן המטרה שלי. עוד קילומטר עובר ועוד אחד. לידי רצה הדר. חברתי הטובה ושותפתי לחדר. לא ברור לי למה היא רצה לידי, הרי הקצבים שלה הרבה יותר מהירים ממני. היא אומרת לי שגם לה ממש קשה, ולא ברור לה למה זה כל כך מאתגר. ואני – הי, "צרת רבים- חצי נחמה". לפחות אני לא היחידה שסובלת פה.

סביב קילומטר 6 הרמתי את הראש מהדרך והסתכלתי סביבי. נוף קדומים. המדבר בכל הודו, הרי אדום המרהיבים, גבעות חוליות ונחלים יבשים. באותו הרגע שחררתי. אמרתי לעצמי "עזבי את הזמנים, את הקצבים, את זמן המטרה. פשוט תהני מהדרך". יכלתי ממש להרגיש איך החיוך עולה על פני, איך הכתפיים משתחררות, ואפילו הרגליים התחילו (קצת) לשמוח. מכאן הריצה זרמה. לא, זה לא היה קל יותר, אבל הראש התייחס אחרת ולכן גם הלב.

כרגיל, תוך כדי הריצה הפוסטים לבלוג נכתבים מעצמם. אתם יכולים לקרוא על כך בפוסט קודם שכתבתי "יצאתי לרוץ – תכף אכתוב".

ככה אני נראית כשאני כותבת פוסטים

 

החל מקילומטר 5-6 מתחילים החברה המהירים לחלוף על פני בדרך חזרה. נותנת כיף, מוחאת כפיים, מעודדת, ממשיכה הלאה.

בקילומטר 9 הגיעה נקודת הסיבוב.  מכאן מתחילים לחזור. עשיתי את פניית ה-U ואז הבנתי. הבנתי למה היה לי כל כך קשה כל הקילומטרים האחרונים.

זוכרים שאמרתי לכם שאני לא מסתכלת על תוואי השטח והמסלול לפני המרוץ. מה שלא ידעתי ולא הפנמתי ש-7 קילמטרים בשטח, אלו שבדיוק סיימתי לרוץ, היו כולם בעלייה. אמנם מתונה (כך חשבתי) אבל בהחלט עלייה.

ועכשיו- עכשיו זה 7 ק"מ של ירידה. הרגליים התחילו לרוץ כפי שמזמן לא עשו. הרוח התרוממה, נכנסתי לאזור ה"זרימה" ה- ZONE, ופשוט עפתי קדימה. הסתכלתי אח"כ על החלוקה בריצה. את הקילומטרים התשיעי ועד ה- 15 רצתי הכי מהר שרצתי מזה הרבה זמן. ועוד בשטח!

כך נראה גרף העליות של המרוץ, כפי שנמדד ע"י השעון שלי.

גרף עליות

הקילומטרים האחרונים, על ציר הנפט ואח"כ על הטיילת עד קניון מול ים, שם היה קו הסיום, היו ארוכים, חמים, כמעט בלתי נגמרים, אבל עדיין נישאתי על גלי השמחה של הירידה המבורכת.

קו הסיום, חברים מעודדים, אני מניפה ידיים, עוצרת את השעון ומסתכלת – 2:49:01 שעות. בקצב של 7:58 לקילומטר. המטרה הושגה.

אין לי ספק שהיא הושגה ברגע שהחלטתי לשחרר ופשוט להנות מהדרך.

התמונה המסורתית. מדליה, לק סגול כי אני מסוגלת וכיתוב המרחק על הציפורן

ככה הריצה שלי נראית מהאוויר – לחצו ממש כאן.

מבקשת להודות למאמנים שלי, נעמי ויינשטוק ורוני פילבסקי מ- NR Spirit, חברי הנהדרים לקבוצה ובמיוחד לחבורת "חיות השטח", האחיות שלי שתומכות, מושכות, דוחפות ובעיקר מצחיקות.

חיות השטח!

להתראות במרוצים הבאים.