ינואר 2019, חלום של שנה עומד להתגשם.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמה וכמה פעמים, וכל פעם מחקתי. מאוד לא אפייני עבורי, בדר"כ אני מתיישבת והמילים פשוט נשפכות. זהו כנראה ההמשך של מה שקרה לי בדרך לפסגה.

מהרגע שחזרתי כולם שואלים אותי, "נו? איך היה?". והמילה הראשונה שעולה לי לראש היא "פסיכי". ואח"כ – "זו היתה חוויה של פעם בחיים".

לשם הסדר הטוב, אתחיל מההתחלה ואתקדם משם.

הרעיון לטיפוס על הקילימנג'רו נכנס לי לראש אי שם בתחילת שנת 2018. כתבתי על כך בפוסט קודם בבלוג – "את הולכת לעשות מה?". הקילימנג'רו הוא ההר הגבוה ביותר באפריקה וההר הגבוה ביותר בעולם העומד לבדו ואינו חלק מרכס הרים.

שנה שלמה ערכו ההכנות. שרון חברתי ואני יצאנו לדרך ארוכה, שלה קראתי וכתבתי "המסע לקראת למסע".

וכך, בתום שנה של הכנות, מצאתי את עצמי במחצית חודש ינואר עוברת שוב ושוב על רשימת הציוד ומשתדלת להבין איך לעזאזל אורזים את הכל.

כהרגלי, עבדתי עד הרגע האחרון, הפגישה האחרונה התקיימה ביום ג' בבוקר, כשביום ג' בלילה יצאנו לדרך.

חשבתי שאני מוכנה. חשבתי שכל מה שקראתי, ראיתי, דיברתי, צפיתי, שאלתי, כל האימונים וכל המסעות יכינו אותי לקראת הדבר האמיתי. האמת- עד שאתה לא שם, באפריקה, בשטח, על ההר, אתה לא באמת יודע מה מחכה ומצפה לך.

כן. האימונים עזרו, וכל הציוד שנאסף, הושאל ונקנה היה מצויין ועשה את מלאכתו נאמנה, אבל כאמור, משהו קרה לי בדרך לפסגה.

החברייה העליזה

יוצאים לדרך

קצת רקע

הקבוצה שלנו מנתה 11 איש ומדריך – כפיר לביא, מחברת "טיפוס טבעי". 11 איש מתוכן 4 נשים (אני המבוגרת מבינהן), נפלאים, מצחיקים, מכל אורחות החיים, הצעירה – קצינה בת 22, המבוגר – איש יקר ומלומד, מטפס וטייל מדופלם, בן 63. ובאמצע – אנחנו.

נפגשנו בנתב"ג והתחלנו את המסע לטנזניה, דרך אתיופיה. מהרגע הראשון התאהבתי באפריקה, (אפילו שהדבר הראשון שאתה רואה כשאתה נוחת באתיופיה הם שלטים שמזהירים מאבולה).

האנשים, הצבעים, המראות, השוני התרבותי. נחתנו בשדה התתעופה "קילימנג'רו" וכבר בשדה פגשנו את מי שהיה המדריך הראשי שלנו במהלך כל המסע – סאנדיי. איש חכם, שקט, עם חיוך שובה לב, מנהיג אמיתי. סאנדיי הוא דמות מפתח בסיפור הזה.

 

סאנדיי המדריך

מתארגנים על הציוד, עולים למיניבוס מקרטע ונוסעים למלון. נראה כמו ריזורט מהסרטים. התארגנות בחדרים וקפיצה לעיר מושי לקניות קצרות. חזרה למלון, ארוחת ערב, תדריך מקיף ואז ההבנה שצריך לארוז.

כפיר נתן לכל אחד תיקים אטומים למים, שקים כאלו שאותם הסבלים יסחבו ובהם יאוחסן כל הציוד שלנו. לכל אחד ניתנו 60 ליטר של מקום. אין סיכוי שכל הציוד שהבאנו ייכנס.

אז צמצמנו ובחרנו מה יישאר במלון. ויתרנו, דחפנו, דחסנו – והכל נכנס.

ביום ה' בבוקר – ארוחת בוקר מפנקת במלון, מתחילים לקחת כדורים נגד מחלת גבהים (אחד בכל בוקר) ויוצאים לדרך.

קצת על המשלחת

לא ניתן (וביננו גם אי אפשר) לעלות על ההר לבד. חייבים מלווים מקומיים.

המשלחת שלנו מנתה את סאנדיי, המדריך המקומי, 6 עוזרי מדריך נהדרים ועוד צוות של 3 סבלים – פורטרים, על כל חבר משלחת שלנו. סה"כ כ- 50 איש.

כל אחד מאיתנו סוחב על הגב את הציוד ליום – מים (אסור להביא בקבוקי פלסטיק חד פעמיים להר, רק בקבוקים קשיחים או שלוקרים, מטעמי איכות סביבה), ביגוד – כי מזג האוויר משתנה כל הזמן, אוכל – נשנושים למשך היום. כל שאר הציוד עולה במעלה ההר על גבם וראשם של הסבלים. הם סוחבים את כל הציוד האישי שלנו, אוהלים, אוהל חדר אוכל, אוהל מטבח, כל האוכל לכל האנשים למשך 7 ימים, וכל הציוד הנלווה כגון מזרונים, כסאות, בלוני גז ועוד ועוד.

התור לשקילת המסעות

הגענו לשער הכניסה להר – שער Machame

הכנות אחרונות. אנחנו נרשמים בספרי השמורה, (בכל מחנה יש להרשם) כל הציוד מורד מהמיניבוס ומתחיל תור הסבלים. לכל סבל מותר לסחוב 25 ק"ג של ציוד (לנשים – 20 ק"ג). משתרך תור ארוך ליד המשקל. בעוד אנחנו מתחילים בדרכינו המרגשת, הסבלים שלנו מתארגנים.

שער הכניסה ממוקם בגובה 1,800 מטר – מכאן – המגמה היא רק מעלה.

שער היציאה

היום הראשון כולו מתקיים ביער גשם. מצב הרוח מרומם. מדברים, צוחקים, כפיר עם הסברים. הצמחייה מרהיבה ואחנו מצליחים לראות אפילו קופים בין העצים. בדרך עוצרים לארוחת צהרים ארוזה שהוכנה מבעוד מועד. באיזשהו שלב מתחיל גשם, (בכל זאת – יער גשם), אבל ממש לא נורא. סה"כ מזג האוויר מחייך אלינו. שמענו שיומיים קודם לכן הירד גשם ללא הפסקה במשך ימים.

בדרך, הסבלים שלנו רצים ועוברים אותנו בשמחה ובשירים. סאנדיי ועוזרי המדריך הנאמנים שלו – צמודים אלינו.

עולים ומטפסים, מטפסים ועולים במשך מספר שעות עד שמגיעים למחנה הראשון שלנו, אותו השם כמו השער – Machame. גובה- 3,000 מטר.

אני ביער הגשם

מהרגע הראשון שנכנסנו למחנה הפורטרים "התנפלו" עלינו. לכל אחד ניגש סבל, הציג את עצמו והסביר – אני הסבל האישי שלך. אני זה שבמשך היום סוחב את הציוד האישי שלך, ואני גם אחראי על האוהל שלך.

ז"א, שהסבלים של שרון ושלי מקימים את האוהל שלנו בכל יום (ומקפלים למחרת) וכשאנחנו מגיעות התיקים שלנו כבר באוהל ושני מזרונים כבר פרושים לכל אחת. (מזרון שאנחנו הבאנו לעצמנו ומזרון שמסופק על ידם).

נכנסו לאוהל, להתחיל להתארגן ועוד לפני שהבנו מה קורה, מגיעים שני סבלים, עם קערות מים חמים לשטיפת פנים וידיים. תענוג מבורך אחרי יום ארוך. (אז עוד לא ידענו מה זה יום ארוך…).

קערות המים החמים

לאחר כ- 20 דקות קוראים לנו לאוהל חדר האוכל. מרגע זה, זהו מקום ההתכנסות העיקרי שלנו.

אנחנו נכנסים, לא יודעים למה לצפות ודבר ראשון עולה בפנינו ריח מוכר – פופקורן טרי. כן, הסבלים סחבו אפילו פופקורן כדי לפנק אותנו.  בכל יום על השולחן היתה מפה נקייה כלים מבהיקים, תה, קפה, שוקו ומיני ממרחים. ואז – ארוחת ערב. לא אפרט פה כל ארוחה, רק שתדעו שהיה ממש ברמה גבוהה. כל ארוחת ערב וצהריים התחילה במרק מצויין, תמיד מנת בשר או עוף, מנת ירקות ומנת פחממות. כל יום משהו אחר. וכמובן פירות, לחם ושתייה חמה לרוב.

בארוחות הבוקר הוגשה דייסה, טוסטים (כן, טוסטים, לא סתם לחם), פנקייקס, חביתות ועוד. בקיצור- פינוק אמיתי. ביננו – במהלך כל המסע לא הייתי אף פעם רעבה, כי בכל עצירה במהלך היום כולם מוציאים מלא פירות יבשים, אגוזים, שוקולד, חטיפים, חלווה ועוד. בקיצור – פחות או יותר אכלנו כל היום. (עם העלייה בגובה התיאבון בכלל הולך לאיבוד ואוכלים רק כי מבינים את חשיבות הכנסת האנרגיה לגוף והרצון להכניס משהו חם לפה).

בארוחת הערב היה גם נוהל – תדריך לקראת היום הבא ושיעור היסטוריה על טנזניה, שהועבר בכשרון רב ע"י כפיר המדריך.

אוהל חדר האוכל

הולכים לישון – לישון זה יפה. הכוונה היתה לישון. בלילה הראשון אפילו לא היה קר. אבל בשק"ש, עם 3 תיקים לכל אחת באוהל – תענוג מפוקפק. והכי מתסכל – בעודי מסתובבת לכאן ולשם, קמה ל"שירותים" ועוד מסתובבת – שרון לידי ישנה שנת ישרים!

6:00 בבוקר השכמה עם קפה חם לאוהל. האמת – לזה אני יכולה להתרגל. אחרי הקפה מגיעות שוב הקערות עם המים החמים לשטיפת פנים וידיים, צחצוח שיניים וכו'. 7:00 ארוחת בוקר, ו-8:00 יציאה. זה אומר שבכל בוקר אנחנו מכינות שוב את תיק היום שלנו ודוחסות שוב את כל הציוד לשני השקים. ביום הראשון לקח לכל אחד מאיתנו כשעה ורבע להתארגן. עם האימון מגיע השיפור. מיום ליום למדנו להתארגן מהר יותר, עד שבאמת נהיינו מומחים.

בכל בוקר, לקראת היציאה, כל הפורטרים שרים ורוקדים ומשלחים אותנו לדרכינו במצב רוח מרומם. (מדהים שבעודנו עולים במעלה ההר הם גומרים לקפל את המחנה, רצים עם כל הציוד על הגב והראש, עוקפים אותנו, וכשאנחנו מגיעים המחנה כבר ערוך ומוכן עבורינו וארוחת הערב החמה מוכנה להגשה).

לחצו על התמונה לצפייה בסרטון

לחצו על התמונה לצפייה בסרטון

אגב, כ"זקנת השבט" כל הסבלים והמדריכים לא קראו לי בשמי אלא רק "מאמא". כבר בבוקרו של היום השני קרא לי סאנדיי לצד ואמר לי שהוא מעניק לי את תואר הכבוד "שיקמו – Shikamo". משמעו – אישה זקנה, מכובדת, חכמה ובעלת נסיון. מעתה קיראו לי "שיקמו".

 

פולה פולה

פולה פולה – לאט לאט

הסבר על ההליכה בכלל ובגובה בפרט.

צמד המילים שחזרו על עצמן הכי הרבה במהלך כל השבוע הן – פולה פולה. לאט לאט.

(מייד אחריהן בתור – "קאזן זורי" – "כל הכבוד" בסווהילית, וכמובן "האקונה מטטה" הידוע).

ברגע שמתחילים לעלות לגובה, כמות החמצן באוויר הולכת ומתדלדלת. זה משפיע מאוד על הגוף. הדבר הכי חשוב שניתן לעשות על מנת להגדיל את הסיכויים להגיע לפסגה הוא פשוט להאט. כל דבר נעשה הרבה, אבל הרבה יותר לאט (חוץ מלארוז את הציוד שלך בבוקר). בעיקר ההליכה.

המדריך ההולך בראש בטור מכתיב את קצב ההליכה. והקצב הוא פולה פולה. לאט לאט. ניתן לראות את הקצב בסרטון המצורף. (צולם גבוה יותר על ההר).

אם לרגע אתה מגביר קצב, אפילו רק לכמה צעדים – אתה תשלם על זה אח"כ. הנשימה הופכת מואצת, הדופק עולה והכל הרבה יותר קשה. ולכן -פולה פולה. לאט לאט.

עם העליה מגיעות תופעות נוספות של הגובה. יש הסובלים מסחרחרות, יש מכאבי ראש ולא אמשיך לפרט את התופעות הקשות יותר. אצלי זה היה מין אי שקט בגוף, לעיתים בחילה ואם התכופפתי להרים משהו והתרוממתי מהר מדי אז הסחרחורת הגיעה. ושוב גם פה ה- פולה פולה עזר מאוד.

 

היום השני על ההר

יצאנו לדרך להמשיך במעלה ההר. יצאנו מיער הגשם ונתקלנו בתצורות נוף וצמחים שונים לחלוטין. יום מרתק מבחינת נופים וטבע, כשפסגת ההר גלויה לעיניינו במשך חלקים ארוכים של היום, כשלא היה מעונן. והיה מעונן. כפי שאמרתי, מזג האוויר משתנה כל הזמן. היום הזה התאפיין בגשם קצת יותר רציני, אבל שוב – לפרקים. המשכנו בטיפוס והגענו למחנה השני שלנו – שירה. הגובה – 3,850 מטר. הגענו, הצטלמנו, התארגנו באוהלים ויצאנו לטיול קצר של כשעה כדי להתרגל לגובה וגם כדי לשמוע סקירה גאולוגית מכפיר הידען. פה הגשם כבר היה רציני קצת יותר והטמפרטורות התחילו לצנוח. עלי הגובה התחיל כבר להשפיע, כפי שתוכלו לראות בתמונה המצורפת.

הגובה, אוי הגובה!

חזרנו למחנה, ארוחת ערב ושוב – נסיון לישון. אני אומרת נסיון כי הלילה הזה היה הלילה הקשה עבורי בכל המסע. ראשית, הוא היה הלילה הקר ביותר, כיוון שהמחנה נמצא על פלטו וחשוף לרוחות. הטמפרטורה ירדה מתחת ל-0, ושוב, לצאת ל"שירותים" באמצע הלילה זו חוויה מפוקפקת. מה גם שאחת מתופעות הלוואי של התרופה שלקחנו נגד מחלת הגבהים היא שהתרופה משתנת. אז אין בכלל ספק אם צריך או לא צריך – צריך לצאת מהאוהל בלילה!

שנית, הגוף שלי נכנס לאי שקט שכזה שלא אפשר שינה כלל. כל 10 דקות התהפכתי בשק השינה, המח עבד ב-150 קמ"ש עם עשרות מחשבות שרצות ומתרוצצות בראש, אך ללא שום מחשבה קוהרנטית. זה לא שחשבתי על העבודה, או על הבית, או על המשפחה. כאילו לא חשבתי על כלום ועדיין המח עבד שעות נוספות. כל השיטות שאני מכירה – מדיטציות, תרגילי נשימה, כלום לא עזר.

לידי – שרון ישנה שנת ישרים!

בבוקר התעוררנו (מי מאיתנו שישן) למעטה קרח יפייפה!

הקרח במחנה שירה

היום השלישי

שוב התארגנות, ארוחת בוקר, שירת הפורטרים המקסימים ויאללה – יוצאים לדרך.

המטרה ביום הזה, פרט להתקדמות, היתה ההתאקלמות לגובה. הלכנו שעות רבות בעלייה לנקודה מרתקת שנקראת Lava Tower, הרי הקילימנג'רו הוא כולו הר געש. הגענו לנקודה זו, השוכנת בגובה של 4,600 מטר. שם חיכה לנו אוהל  חדר האוכל עם ארוחת צהריים. נשארנו בנקודה הזו כשעתיים – שלוש על מנת להתרגל לגובה. הגוף צריך להתאקלם לגבהים הללו, לייצר יותר כדוריות דם אדומות כדי לאפשר ספיגה טובה יותר של החמצן.

Lava Tower

לאחר "מנוחה" של כמה שעות המשכנו את דרכינו כאשר המטרה היא קצת לרדת ולאפשר לנו לישון טיפה נמוך יותר. התחלנו ירידה מקסימה עם צמחייה מיוחדת ביותר ואז עוד עלייה למחנה Baranco.

מבחינת שעות הליכה, מרחק וגבהים זהו יום ההליכה הארוך ביותר, למעט יום הפסגה.

המחנה ממוקם ב- 3,800 מטר גובה, והגוף כבר מכיר את הגובה הזה מהלילה הקודם. הלילה, כך החלטתי- אני ישנה! וכך היה. הפעם הצלחתי להרדם ולישון שינה כמעט רצופה. התעוררות קלה, הסתובבות בשק"ש וחזרה לשינה.

היום הרביעי

לאחר ארוחת בוקר והתארגנות יצאנו לדרך כשלפנינו Baranco Wall. צוק רם ונישא בגובה של כ- 400 מטר שמטפסים אותו כמעט אנכית. זהו המקום היחיד במהלך כל המסע שמקלות ההליכה שלנו קופלו ונקשרו לתיקים. לצורך הטיפוס צריך להשתמש בידיים, רגליים, שיניים, ציפורניים, לשון…. הבנתם את הרעיון. והכל – פולה פולה. באותו הזמן עוקפים אותנו הסבלים שממש רצים במעלה הצוק, עם כל הציוד על הראש, כאילו עולים במדרגות נעות בקניון -היה מרתק פשוט לעמוד ולהסתכל עליהם.

העלייה ב"קיר" בראנקו

האמת- מהחלק הזה של היום כל כך נהניתי. תנו לי כזה סוג של טיפוס כל יום כל היום!

את יום סיימנו במחנה Karanga שממוקם על צלע של הר, בשיפוע מטורף ובגובה של 4,200. פרט לעובדה שבשל השיפוע כל הלילה אתה "נוזל" עם שק השינה באוהל ואחת לשעה "עולה בזחילה" חזרה למזרנים ולכרית, היה לילה מדהים. שמים ללא ענן, פסגת ההר המושלגת מעלינו, כל כוכבי הרקיע מאירים עבורינו. ואפילו הצלחתי לישון.

 

היום החמישי

בלילה הזה עלינו ועלינו עד למחנה "ההעפלה לפסגה". מחנה Barafu, בגובה בגובה 4,600. המחנה נמצא על צלע ההר, עם סלעים משוננים וזוויות מטורפות. לא ברור לי עד היום איך הפורטרים שלנו מצאו מספיק מקומות "שטוחים" יחסית להעמיד את האוהלים שלנו. למחנה הגענו כאשר אנחנו הולכים בתוך סופת שלגים, שהתחלפה בגשם מטורף שהמשיך וחזר להיות סופת שלגים.

המחנה שלנו בליל העלייה לפסגה

סאנדיי המדריך אמר לנו שזה מצויין, כי אם יורד כל כך הרבה שלג וגשם עכשיו, ליל הפסגה יהיה נעים ו"חמים". הגענו יחסית מוקדם למחנה. התארגנו (בשלג) ואכלנו ארוחת צהריים/ערב סביב 18:00. תדריך אחרון, מקיף שכלל את כל המדריכים המקומיים. חזרנו לאוהלים להארגנות אחרונה לפני העלייה לפסגה. כפיר וסאנדיי עברו אוהל אוהל (בגשם זלעפות) כדי לוודא שלכל אחד מאיתנו יש את כל הציוד הנדרש.

שתבינו מה זה הציוד הנדרש, לפחות אצלי:

חלק עליון -חולצת דריי פיט, מעליה חולצה תרמית, מעליה עוד חולצת דריי פיט, מעליה פליז חם במיוחד ומעליו מעיל פוך. (בתיק – מעיל גשם, למידה ונצטרך). שקית חימום בכיס הפליז.

ראש – באף (מין בד כזה שיכול לשמש כצעיף וגם ככובע), חם-צוואר כולל כובע מפליס עבה וכובע צמר מרופד, (שקיבלתי מחברתי היקרה מיכל יום לפני היציאה לדרך).

שני זוגות כפפות. אחד דק ואחד עבה. כריות חימום מיוחדות לידיים, שבמידת הצורך שמים בין שני זוגות הכפפות. בפועל – לא השתמשתי ואפילו נשארתי רק עם זוג אחד.

חלק תחתון – גרבי צמר עבים עד הברך, כולל שקיות חימום מיוחדות להדבקה על הגרביים, לחימום הרגליים. (בכל זאת, הולכים על קרחון). מכנסיים תרמים, מעליהם מכנסי טיולים, ומעל מכנס שלג (כמו של סקי). בתיק – מכנסיים מיוחדים לגשם, במידה ונצטרך.

את תיק הגב, ביום הפסגה, סחב לי אחד הפורטרים. 90% מחברי המשלחת ביקשו עזרה ביום זה. לכל אחד הוצמד פורטר שעזר עם התיק ועם כל הלוגיסטיקה. בתיק – ציוד נגד גשם, אוכל – בעיקר המון אנרגיה זמינה- ג'לים, תמרים, ג'ינג'ר שעזר לי ממש. מים -שלוקר (שהיה חשש שיקפא והחזיק מעמד יפה), בקבוק מים עם משקה איזוטוני שמעניק מלחים וסוכרים – השלמה למה שמאבדים בדרך, ותרמוס עם מים רותחים, כי באיזשהו שלב בטיפוס זה מה ששותים.

דניס הפורטר שסחב לי את התיק לפסגה

אחרי כל ההכנות וההתארגנות, הצלחנו ללכת "לישון" סביב 21:00, כאשר ההשכמה היתה ב- 23:00. תה חם, עוגיות, עוד קצת אנרגיה ובחצות הלילה יצאנו לדרך – להגיע לפסגה.

שנייה לפני העליה לפסגה

אז לפני שאכתוב על הפסגה עצמה, חשוב לי לכתוב מה עבר עלי באותו השבוע.

אני חושבת שכבר בטיסה עצמה התחילה סוג של "התכנסות פנימה". ההבנה שאני עומדת בפני אתגר שונה, גדול ומשמעותי התחילה לחלחל. היתה הרבה הסתכלות והתבוננות ולשם שינוי, בעיקר בשתיקה. מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לדבר. אני מאוד ורבלית, יכולה לדבר שעות, המילים באות לי בקלות, גם בכתיבה ובייחוד בשיחה.

אני חושבת שהשבוע הזה על ההר היה השבוע בו דיברתי הכי פחות בחיים שלי.

היום הראשון עוד התגלגל בשיחות, צחוקים, מיני הרצאות שלי על NLP, סיפורים וכו'. מהיום השני וככל שהתקדמו הימים ועלינו בגובה, השתתקתי יותר ויותר. מצאתי את עצמי שותקת שעות רבות או מגיבה קצרות לשיחות פה ושם. בטח לא יוזמת שיחות בעצמי (יוצא מהכלל- סיפורי לידות שחלקתי כדי להעביר את זמן הירידה היום השלישי, ורק בגלל שזו היתה ירידה).

בימים הראשונים המחשבות עוד היו סדורות. כתבתי פוסטים לבלוג, תכננתי אסטרטגיית שיווק לתוכנית "ממריאות גבוה!", עניתי בראש על מכתבים, בניתי הרצאות. זה לקח עוד יום והכל נמחק ונשכח. (חבל, היו אחלה רעיונות).

ייתכן והצורך העיקרי היה שמירה על האנרגיה, אבל אני חושבת שלא רק זה. דוגמא נוספת: לא לקחתי חבילת חו"ל לסלולרי ולא קניתי סים מקומי. מהרגע שיצאנו משער הכניסה להר ועד שהגענו לשער היציאה הייתי מתנוקת לחלוטין. בלי טלפונים, SMS, פייסבוק, אינסטוש, חדשות – כלום! רק בערב יום ההולדת של גונן ביקשתי מאחד החברים שהיתה לו קליטה לשלוח ברכת יומולדת.

מאז שיש לי טלפון נייד, אי שם בשנת 1997, לא חוויתי ניתוק שכזה לאורך כל כך הרבה זמן.

ולא היה חסר לי. לרגע.

אני כותבת כל ערב כבר כמה שנים טובות. כמובן שגם המחברת שלי הגיעה להר. לא כתבתי בה אפילו לא פעם אחת. בסוף כל יום הגוף והנפש כל כך עייפים שפשוט לא מצאתי את הכח לכתוב. וגם לא לקרוא. גם הקינדל שלי הגיע להר וחזר כלעומת שבא. קראתי עמוד אחד והבנתי שאני לא קולטת כלום.

תכננתי רבות כמה אצלם, ואילו סרטונים אעשה ואיך אשתמש אח"כ ברשתות החברתיות. בפועל – צילמתי קצת. ממש קצת. לדעתי צילמתי (וצולמתי) הכי פחות מכל חברי המשלחת. בחרתי לראות את כל הנופים, הצמחייה, ההר הזה דרך עיניים שלי ולא דרך מצלמה. (וביננו, גם לא היה לי הכח להוציא את הנייד מהכיס). ידעתי שכל השאר מצלמים ללא הרף, בנייד, גו-פרו, וידאו, מצלמות תלת מימד. בקיצור – היה לי ברור שאהיה מכוסה.

היו שעות רבות של "שקט מוחי". אני יודעת מה זה להית לבד עם המחשבות שלי. אני רגילה לרוץ מרחקים ארוכים, במשך שעות רבות, והמח תמיד מוצא על מה לחשוב. הפעם היו שעות רבות של שקט. הכנתי לעצמי מנטרות לרגעים הפשוטים פחות ושום דבר לא הגיע. מה שכן-  היו 3 שירים, משפט אחד מכל שיר, שחזרו והתנגנו לי בראש במשך שעות. כל פעם, ללא סדר קבוע, שיר אחר נכנס ועל השורה הבודדת ממנו חזרתי שוב ושוב.

יכולים לשמוע את השקט בראש?

כל הדבר הזה, ההתכנסות פנימה, השקט בראש, השקט בחוץ- זה משהו חדש לי. קצת מוזר, קצת מפחיד לעיתים, ויחד עם זאת אני מסתכלת על המצב הזה בתודה ובהוכרה. זה כנראה מה שהיה צריך לקרות כדי שאגיע לפסגה.

 

העלייה לפסגה

העלייה לפסגה מתחלקת ל-3 חלקים:

מהמחנה, על צלע ההר עם הסלעים המשוננים. הליכה מורכבת גם מבחינת הצעידה, כי בגלל צורת הסלעים חייבים לשים לב בכל צעד איפה מניחים את הרגל. לאחר מכן מגיעה עלייה מטורפת ב"סרפנטינות" זיג זגים למיתון השיפוע. לי היה בראש שביל הנחש או מעלה עקרבים, בפועל כל זיג זג הוא של מטר, במקרה הטוב. עלייה בשיפוע של 30% (כן, זה פסיכי) עד לנקודה הנקראת "סטלה פוינט" בגובה 5,756, (טיפוס של כ- 9 ק"מ) ומשם עוד כק"מ, בשיפוע מתון מאוד עד לנקודת שיא הגובה – Uhuru Peak בגובה 5,895 מטר.

כאמור, יצאנו לדרך בחצות. זוכרים שסאנדיי אמר שליל הפסגה יהיה נעים? האיש יודע על מה הוא מדבר. די מהר הבנתי שחם לי.

כבר בחלק הראשון התחלתי להתפשט. כובע הצמר עבר לכיס, חם הצוואר נארז בתיק, הבאף הפך להיות הכובע ופתחתי את הרוכסנים של הפליז והמעיל.

ההליכה מתנהלת עקב בצד אגודל. "פולה פולה". כמו בחלק מהימים האחרים נמצדתי לגיל שהלך בקצב שממש התאים לי. הקפדתי לשים את הרגל בדיוק בצעדים שלו.

העלייה לפסגה

הרעיון הוא שהולכים רצוף כ- 50 דקות ואז עוצרים להפסקה של 5 דקות, אוכלים, שותים וממשיכים הלאה. ההפסקה היא בדיוק 5 דקות, כי בדקה השישית מתחילה ההיפותרמיה. לוקח דקה וחצי לסגור את הרוכסן הראשון, עוד דקה לשני, עוד דקה לשים את כובע הצמר על הראש ועוד דקה להתחיל לחשוב על זוג הכפפות הנוסף בתיק. הקור מתחיל לחדור לעצמות. ואז קמים וממשיכים ללכת והכל מתקלף מחדש.

הסיבה שעולים לפסגה בלילה היא, בנוסף לזריחה המדהימה, שכאשר הולכים בלילה האדמה קפואה ואז ניתן לעלות בקלות יחסית. ברגע שהאדמה מתחילה להפשיר היא הופכת למשהו כמו חצץ, דרדרת שכזו שכל צעד קדימה לוקח אותך שני צעדים אחורנית, בניגוד להליכה על קרח שכל צעד קדימה לוקח אותך רק שלושה רבעים של הצעד אחורנית.

היה לנו ליל ירח (כמעט) מלא וברגע שסיימנו את החלק הסלעי והתחלנו את הזיג זגים כיביתי את פנס הראש, שמתי בתיק ונהניתי מהאור הטבעי.

בשלב הזה המח נאטם לחלוטין. אפילו לשלושת השירים שהתנגנו לי בראש כל השבוע לא נתתי להכנס. באישזהו שלב ביקשתי מהסבלים והמדריכים לשיר. (הם התחילו קודם ואז השתתקו, אז רק ביקשתי להמשיך). השירים שלהם חזרתיים ובסווהילית, כך שלא הבנתי אף מילה ולא הייתי צריכה להתרכז במשמעות. השירה שלהם הפכה להיות המדיטציה שלי.

באיזשהו שלב הרמתי את הראש וראיתי שהנה הלילה נגמר והשמש עלתה. אפילו עצרתי לצלם. הנוף מדהים וההרגשה היא שבאמת את נמצאת על גג העולם, או לפחות גג אפריקה.

 

זריחה מגג אפריקה

העלייה המטורפת מסתיימת, כאמור ב"סטלה פוינט". הגעתי אליה בשעה 6:50 בבוקר. הלכתי כמעט 7 שעות רצוף, במה שללא ספק היו מבין השעות המאתגרות בחיי.

קרחוני העד של ההר

באופן מפתיע זה ממש לא הרגיש כמו שבע שעות. עוד על ההר ובטח בהסתכלות לאחור, כל החלק הזה נראה והרגיש לי כמו שעתיים שלוש. לא הסתכלי על השעון אף פעם. זה פשוט לא עניין אותי. המדריכים הם שקבעו את קצב ההליכה ואת זמן ההפסקות. אני רק טיפסתי. הייתי במה שמוכר בעולם כ"זרימה" הייתי ב- flow או כפי שמוגדר "The Zone". פשוט הלכתי, טיפסתי, עליתי. לא כאב לי כלום, לא הייתי רעבה, כשהייתי צמאה היתה לי שתייה. לא היה לי קר מדי או חם מדי.

פשוט הייתי.

סטלה פוינט

בסטלה פוינט כבר ברור ש"עשינו זאת". רק עוד מאמץ קטן (אם רק הייתי יודעת את האמת) וסיימנו. נחנו, הצטלמנו, חייכנו, התחבקנו. ואז עוד הליכה של כשעה ורבע עד לפסגה ממש. Uhuru Peak בגובה 5,895.

שם כבר שלפתי את הדגלים שהכנתי מבעוד מועד – המוטו שלי "אין מקום שהוא רחוק מדי" התנוסס על דגל יחד עם הציפור שלי. הדמעות התחילו לרדת כששלפתי את דגלי ישראל.

אין מקום שהוא רחוק מדי

על פסגת ההר

לכאורה – סיום מדהים. אלא שאז התחילה הירידה….

הליכה מתונה ורגועה חזרה לסטלה פוינט ואז ירידה מטורפת שטרפה את כל הקלפים, חזרה למחנה בארפו. הירידה היתה קשה לי. קשה זו לא מילה. הגובה עדיין משפיע והדופק עולה ועולה. השרירים ברגליים שלא כאבו במשך כל השבוע התחילו לצעוק. היה לי ברור שגם מהציפורניים ברגליים אפרד באיזשהו שלב. דניס הפורטר שלי לא עזב אותי לרגע. אח"כ הצטרף אליו כפיר, ובאיזה שלב הוא התחלף עם סאנדיי. ביקשתי לנוח הרבה יותר פעמים משביקשתי בכל הטיפוס כולו. באיזשהו שלב הורדתי את מעיל הפוך, את מכנסי השלג וקילפתי את שקיות החימום מהגרביים.

לאט לאט המשכנו בירידה. הגעתי אחרונה למחנה, סביב השעה 13:00.

אבל היום לא נגמר בזאת. מנוחה קצרצרה, ארגון התיקים, ארוחת צהריים בשעה 14:00. ארוחה שכללה לחמניות טריות שהחברה אפו במקום ואפילו אבטיח. (כן, מישהו סחב את האבטיח הזה במעלה ההר במשך שבוע שלם). סביב 15:30 המשכנו בירידה. הרעיון- לרדת לגובה נמוך יותר ולצמצם טווחים לקראת היציאה מההר למחרת. המשכנו בירידה. עוד ועוד ירידה. ועוד ירידה. התכנון היה להגיע למחנה Maweka בגובה 3,000. זאת אומרת לרדת בעצם 3 ק"מ בגובה בכמה שעות ספורות. אמנם נכנסו לחושך, אבל עמדנו במשימה. נכנסנו בשערי המחנה בשעה 21:00. סה"כ יום של 22 שעות עירות ופעילות!

ארוחת ערב זרירה, כניסה לשינה, הפעם בשק"ש ללא ביגוד תרמי ועוד 4 שכבות ואפילו שינה. (לא רציפה, אל תדאגו).

בבוקר קמנו עם מצב רוח מרומם. קיפול אחרון של הציוד, ארוחת בוקר והליכה נעימה ורגועה יחסית עד לשער היציאה. עוד כ-4-5 שעות הליכה, אבל, הי, מי סופר? בירידה הזו כבר חזר אלי כושר הדיבור. נפתחתי יותר והמח חזר לסוג של פעילות רגילה.

המקלות שליוו אותנו בדרך

אני אומרת סוג של, כי אני עדיין בתהליך של עיכול והבנה של החוויה שעברתי.

בערב, במלון, אחרי שהכינו לנו ארוחת של מנצחים כיאה לאנשים שהגיעו לפסגת ההר, הכינו לנו מדורה סביבה ישבנו וכל אחד נתן את הסיכום שלו לחוויה.

כמה תובנות לסיכום

אני כותבת מילים אלו ממרחק של שבועיים. לא יכלתי קודם לכן. כאמור, אני עדיין מעבדת את העניין. בהסתכלות לאחור אני כל כך שמחה על הדרך שעשיתי. מרגע ההחלטה על הטיפוס ועד הרגע שחזרתי הביתה.

לכל אורך הדרך ההר הזה היה לנגד עיני. המטרה עצמה היתה ברורה לי וחשוב לא פחות, ידעתי למה זה חשוב לי. המוטיבציה לטיפוס נשארה ברורה כמו ביום הראשון. (למרות מספר רגעים, בעיקר בגשם השוטף של "בשביל מה היית צריכה את זה בכלל?"). ההבנה שכאשר אני מציבה לעצמי מטרה ודבקה בעקרונות שהצבתי לעצמי – אני יכולה להשיג הכל.

העקרונות

להתחבר לאנשי המקצוע הטובים ביותר ואני כל כך שמחה שבחרתי בחברת "טיפוס טבעי" ובייחוד בכפיר לביא המדריך ללוות אותי בדרך אל וכמובן על ההר. הידע, המקצועיות, הנכונות לעזור, לענות על כל שאלה, הביצוע הלא מתפשר, גם כשלא תמיד נח, אין לי ספק שהם היו המפתח המרכזי להגעה שלי לפסגה.

כל הצוות המקומי, בניהול וניצוחו של סאנדיי הפכו את כל החוויה למרתקת עוד יותר

צוות המדריכים המופלא

הכנה נכונה – פיזית, מנטלית, הצטיידות בכל הציוד הנכון, כפי שהדריכו אותי החל מהיום הראשון.

חברות טובה – החיבור לשרון היה נהדר. לא יודעת איך יכלתי לעשות זאת בלעדיה. האנרגיות, הצחוקים, שקיות החימום הנוספות (אני סיפקתי את הידיים והרגליים, היא סיפקה את השאר), המוסיקה ששמה לנו באוהל כל בוקר, החיבוק כשצריך. (וגם הקנאה על איך שהיא ישנה לילות שלמים).

שרון, My darling

הקבוצה עצמה

11 איש ואישה מופלאים שהיו שם, תמכו, חיבקו, הגישו, עזרו, הצחיקו, הפליאו.

חוויה שכזו מגבשת אותך לכל החיים.

התמיכה של הסביבה

גורמים מטפלים – הכנת הגוף

מיכל ברש על השיאצו

אלון עקיבא על הפיזיותרפיה

הילה בר סלע על העיסוי

שרה אדוט על הפדיקור (והיא הצילה אותי גם כשחזרתי עם שפתיים מפוצצות)

הכנת הנפש

החברות היקרות מ"חיות השטח" שדאגו להוציא אותנו יומיים לפני הטיסה לבירה.

האסיסטנטיות והתלמידים היקרים שלי מ- NLP במכללת כרכור שפינקו אותי במסיבת ההפתעה יומיים לפני הנסיעה ותמכו לכל אורך הדרך.

קבוצת הנשים הנהדרות של תוכנית "ממריאות גבוה!" שממש יכולתי להרגיש אותן איתי על ההר.

וכמובן – הקרובים אלי ביותר

אמא שלי ואבא שלי שטרחו להגיד לי שוב ושוב כמה הם גאים בי.

אחותי שעודדה מהקווים ואחי איתמר, מטפס ידוע בעצמו שהשאיל לי חלק נכבד מהציוד והיה איתי על ההר בכל צעד, כי מקלות ההליכה היו שלו.

סבא שלי -סבא מקס היקר שלי שנפטר בדצמבר 2017. מעיל הפוך שלקחתי איתי להר היה המעיל שלו. בכל פעם שלבשתי אותו, ובעיקר בלילה הפסגה, הרגשתי את סבא שלי מסתכל עלי מלמעלה ומניד בראש כמו שהיה רגיל.

והכי הכי – גונן והילדים.

שהיו שם בסבלנות אין קץ גם בכל השנה שקדמה לטיפוס עצמו. שעזרו פיזית ונפשית. שמאפשרים לי את השגעונות התקופתיים הללו ולא התלוננו אף לא פעם אחת.

כשחזרתי הביתה לפנות בוקר – זה מה שחיכה לי על הריצפה בכניסה לבית.

בליל הטיסה, כשגונן הסיע אותי לשדה, הדבר האחרון שהוא אמר לי היה "תחשבי רק על עצמך כשאת שם. אל תחשבי עלינו, אנחנו נסתדר". אני לא בטוחה שהוא מבין עד כמה המשפט הזה העניק לי כח, שקט ויכולת להמשיך וללכת. הידיעה הזו שכולם נמצאים שם מאחורי נתנה את הדחיפה בגב עד לפסגה.

הגעתי לפסגה – לא כבשתי את ההר

משפט אחרון לסיום

בפוסט קודם כתבתי את מה שכפיר אמר לנו כבר בפגישה הראשונה שלנו. הוא אמר "בואו אל ההר בכבוד ובצניעות. הוא הדבר הכי גדול שחוויתם עד היום". וכמה שהוא צדק.

כן, הגעתי לפסגה, אבל בשום אופן לא "כבשתי את ההר". לא ניתן לכבוש הר שכזה. אנחנו כמו נמלים קטנות שמטפסות עליו. בצניעות ובכבוד. הקילימנג'רו, בתמורה, איפשר לנו לעלות עליו באהבה, בבטחה ואפילו עם מזג אוויר סביר, והעניק לנו מתנה נהדרת – חוויה של פעם בחיים.

וזכרו – "אין מקום שהוא רחוק מידי"…