מה קרה לי כשהשתמשתי באזניות של בעלי?

Home/אימון אישי, אין מקום שהוא רחוק מדי | בלוג/מה קרה לי כשהשתמשתי באזניות של בעלי?

תשמעו סיפור.

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל אני מאמנת גם "מרחוק", בסקייפ.

זה התחיל עם מתאמנת מלונדון, המשיך לעוד כמה מקומות בעולם ואפילו "מרחוק" בארץ. (אשקלון נחשב רחוק?)

אני יושבת מול המחשב, עם אזניות ומיקרופון ומדברת למצלמה. ככה זה נראה –

אז הסיפור הוא, שלפני זמן מה האזניות הרגילות שלי שבקו והפסיקו לפעול. כיוון שהפגישה עמדה להתחיל, לקחתי את האזניות של בעלי, בהן הוא משתמש כאשר הוא עורך לפעמים שיחות בנושאי עבודה מהבית.

התחברתי לסקייפ, התחלתי את השיחה, הרכבתי את האזניות החליפיות ופתאום אסימון ענק נפל!

האזניות של בעלי מצויידות במנגנון שמבטל רעשי רקע. פרט לעצמי ולמתאמנת שלי לא שמעתי כלום. אבל כלום!

הייתי בשוק. אמרתי למתאמנת שלי שפתאום הבנתי משהו משמעותי לחיים ולחיי המשפחה שלי.

כאשר בעלי מרכיב את האזניות, הוא באמת לא שומע אותי. לא משנה כמה אני קוראת לו, שהילדים צועקים, שהמוזיקה מנגנת בקולי קולות – האזניות מבטלות הכל. זה לא שהוא לא מקשיב. זה לא שהוא מתעלם – הוא פשוט, טכנית, פיזית – לא שומע.

ואז התחלתי לחשוב – מה קורה לנו כשאנחנו משתמשים בחפצים של מישהו אחר?

המתאמנת שלי סיפרה לי באותה השיחה, שכאשר בעלה נוסע לחו"ל לנסיעות עבודה, היא נוהגת ללבוש את הסווטשרט שלו, וכך היא מרגישה אותו קרוב יותר וזה עוזר לגעגוע.

חשבתם פעם למה ילדים כל כך אוהבים לנעול נעליים של גדולים?

הנה תמונה שלי מגיל 3, נועלת את הנעליים הצבאיות של אבא שלי. מעניין האם יש קשר לעובדה ששירתתי בהמשך 18 שנה בצה"ל ?!?

שאלתי את חברותי הבלוגריות את דעתן בנושא וקיבלתי תשובות מעניינות.

דליה שוחט חברתי היקרה ובעלת העסק Happy Home,  סיפרה לי כך:

"לקחתי שמלה בהשאלה מחברה. היא הייתה מיוחדת ועם חרוזים קטנים שקישטו את השרוולים. אחרי הכביסה שמתי לב שמאחד השרוולים, נעלמו החרוזים. חיפשתי בכמה חנויות משהו דומה ולא מצאתי. הייתי בלחץ לא להחזיר לחברה את השמלה בדיוק כמו שהייתה. לפני שהחלטתי לתפור את החרוזים הכמעט דומים שקניתי, הלכתי לדבר עם החברה ותשובתה הייתה: "איזה יופי. ממש לא אהבתי את הקישוט. עכשיו יש לי סיבה להוריד גם מהשרוול השני!"
תחושת הקלה. אני אוהבת להשאיל לאנשים אבל מעדיפה לא להשאיל מאחרים…."

דליה הזכירה לי את הסיפור הידוע "המחרוזת" של או הנרי.

יונית צוק, "הבלוגריסטית" סיפרה לי:

"כשהיתי בת 22 הלכתי לישון אצל אחותי וכשקמתי רציתי לקחת לה ג'ינס כי שלי הסריחו מסגריות (יצאנו ערב קודם להופעה) ואז גיליתי שהם לא עולים עלי…. ואחותי היתה אחרי לידה.. זה הרגע שבו נפל לי האסימון שממש השמנתי בצבא ואז התחלתי דיאטה".

מסתבר שלא רק אצלי נפלו אסימונים כשהשתמשתי בחפצים של אחרים.

הגדילה לעשות לילך חן, בעלת הבלוג לי ולך, שאפילו צירפה תמונה לסיפור שלה –

"יום אחד כשהייתי מדוכדכת קלות, כשכולם יצאו מהבית, החלטתי לפלח לצעיר שלי את נעלי הבית. מעשה שובבי שהצחיק אותי כל היום, אז אפילו תיעדתי, התמונה מהאינסטגרם שלי…."

הרבה נשים התייחסו לעובדה שהן קונות בגדים בחנויות יד שנייה, וכך גם אני.

אני חושבת שבמקרה הזה המצב הוא קצת שונה. בחנויות יד שנייה, אנחנו לא יודעות מי היו הבעלים הקודמים של הבגדים, ויכולות רק לדמיין ולהמציא לנו סיפורים על נשים מסתוריות שתרמו את הבגדים שלהן. (זה לפחות מה שאני עושה).

ומה איתך? מה קורה לך בזמן שימוש בחפצים של אחרים? אשמח ממש לשמוע.

 

About the Author:

הדס וילף - מאמנת אישית ועסקית. מובילה תהליך של מעבר מסודר וממוקד ממחשבות --> למילים --> למעשים!

16 Comments

  1. יעל עיני מרץ 8, 2017 at 3:23 pm - Reply

    כשהייתי בת 13 סבא שלי נפטר. ביקשתי לקבל את השרשרת שלו. עד היום, זה אחד הפריטים היקרים לי ביותר. בעיני, השרשרת הזאת מסמלת לי את הקשר שהיה לי איתו.
    תודה שהזכרת לי.
    כשקראתי זה הזכיר לי את הקונסטלציה, איך עמידה על ייצוג של מישהו אחר, פותחת לך את הראייה (בעיקר הפנימית) לגבי רגשות, התנהלויות וכו'. פתאום הדברים נראים אחרת ואת מקבלת נקודות מבט שלא היית ערה אליהם קודם לכן.

    • hadas מרץ 10, 2017 at 2:32 pm - Reply

      תודה על השיתוף המרגש 🙂
      וכן, בהחלט מסכימה איתך על זוויות הראיה האחרות שנותנות לנו השקפה אחרת לגמרי.

  2. יונית צוק מרץ 8, 2017 at 6:05 pm - Reply

    איזה פוסט חכם ומלמד. מזל שאת פה.

    • hadas מרץ 10, 2017 at 2:30 pm - Reply

      תודה רבה יקירתי.
      מחמאה ממך זה באמת מהנחשבות 🙂

  3. מירית חביב מרץ 9, 2017 at 11:50 am - Reply

    להשתמש בשכל שלך זה נחשב? אחותי את מדהימה ! נשיקות ❤️

    • hadas מרץ 10, 2017 at 2:29 pm - Reply

      לא, לא נחשב.
      יש לך את שלך והוא לא פחות טוב. 🙂

  4. מור דואני מרץ 12, 2017 at 4:07 am - Reply

    פוסט מקסים ומסקרן…
    אני באופן אישי לא מרגישה כלום כשאני משתמשת החפצים של מישהו אחר…
    מה שכן ייאמר הוא, שאני מרגישה צורך לשמור עליהם יותר מאשר על דברים שלי

    • hadas מרץ 12, 2017 at 5:58 am - Reply

      כן, זו תחושה ידועה ומוכרת.
      תודה 🙂

  5. לילך מרץ 12, 2017 at 6:32 am - Reply

    מאז ששאלת את השאלה, אני חושבת על זה המון, כמה חפצים של אנשים מרגישים לנו קירבה, וממלאים את הלב.
    תודה שתיעדת לי את היום השמח הזה עם הגרביים הצבעוניות ונעלי הבית שמאז הפכו כבר להיות שלי ומשמחות לי את כל החורף!

    • hadas מרץ 12, 2017 at 7:59 am - Reply

      יקירתי, את תיעדת, אני רק נתתי במה 🙂

  6. ליאת מרץ 12, 2017 at 12:16 pm - Reply

    אף פעם לא חשבתי על זה אבל בגדול מעדיפה לא לשאול מאחרים…. פעם אחת לבשתי אוברול של ליוויס של חברה. הלכתי איתו לעבודה בסופרלנד (הייתי הת 14). עבדתי באותו היום בדוכן של הפופקורן וכוס שלמה של שמן עפה עליי. התלכלכתי מכף רגל ועד ראש. רציתי למות! מזל שבמכבסה ידעו לטפל בזה. מלחיץ

    • hadas מרץ 12, 2017 at 2:48 pm - Reply

      את חייבת להפנות אותי למכבסה שיודעת לטפל בכתמי שמן! 🙂

  7. lian מרץ 12, 2017 at 7:17 pm - Reply

    אהבתי את נקודת המבט שלך, הפשוטה, אך העמוקה והכנה. פשוט "לעמוד בנעליו של האחר" בכל מיני וריאציות. כדי להבין אותו טוב יותר. או אותי. העיקר להתבונן ולצמוח. תודה על התובנות.

    • hadas מרץ 13, 2017 at 7:54 am - Reply

      תודה לך,
      לאט לאט אני מבינה שזו אכן המהות של הבלוג – זוויות הסתכלות שונות.

  8. נויה קומיסר מרץ 12, 2017 at 11:47 pm - Reply

    איזו תמונה מתוקה שלך בתוך הנעליים.. ובמיוחד החזרת אותי לאו הנרי.. איזה סיפור זה המחרוזת.. אני מאוד קשורה לחפצים ושומרת עליהם שנים.. משהו משאיר אותי מחוברת לילדות באמצעותם

    • hadas מרץ 13, 2017 at 7:54 am - Reply

      תודה נויה 🙂
      כן, מסכימה איתך, גם לי יש עוד כמה חפצים עליהם אני שומרת בקנאות מאז הילדות.

Leave A Comment