הקלטה של הפוסט – לחיצה למעלה ^

 

היו כמה וכמה רגעים מרגשים בכנס ה- NLP הבינלאומי במאי 2019 בלונדון.

אחד מהם זכור לי במיוחד. הסיפור של סוני מאלו. Sunni Mallo.

סוני הגיעה לכנס וסיפרה שכילדה, החלום שלה היה לרכוב על אפניים. לכאורה חלום פשוט, רק שסוני גרה בניגריה, ובניגריה ילדות לא רוכבות על אפניים. אז היא רק עמדה בחצר בית הספר והסתכלה על הבנים.

כשסוני היתה בת 8, בעודה מסתכלת על הבנים רוכבים פנה אליה המורה שלה, מיסטר מרטין, ושאל אותה אם היא רוצה גם כן לרכוב. תשובתה של סוני היתה "אבל בנות לא יכולות לרכוב על אופניים". מיסטר מרטין אמר לה מייד: "שטויות. אם את רוצה את יכולה". זה לקח עוד כמה ימים וסוני התחילה לרכוב. היא אמנם נפלה הרבה פעמים עד שהצליחה לשלוט באופניים שליטה מלאה, בגיל 10 כבר התחילה ללמד בנות אחרות מהכפר לרכוב.

סוני מספרת שמאז, לכל מקום שהיא הולכת ובכל פעם שהיא ניצבת מול אתגר, היא מחפשת את "מיסטר מרטין" התורן שיאמין בה ויראה לה איך לפרוץ את הגבולות של עצמה.

סוני מאלו מניגריה (תמונה מהפייסבוק)

כולנו מכירים את המשפט של הרב קרליבך "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו". והאמת, שהאימרה הזו נכונה בכל גיל. כילדים קטנים, כבני נוער וכמבוגרים.

אני רוצה לספר לכם על ה"מיסטר מרטין" שלי. מורה לחיים שנגעה בי ובעצם בהרבה מאוד בני נוער.

 

אני לא יודעת מי מכם יודע, אבל את שנות התיכון שלי העברתי בירושלים. תיכון בית חינוך. בכיתה י' חילקו אותנו למגמות ואני שובצתי לבקשתי בכיתה י' 4, מגמה ספרותית, עם המורה והמחנכת יעל חנני.

למעשה, זו היתה כיתה שהורכבה ממגמת הספרות, שבזכות יעל הפכה למגמת "ספרות, תיאטרון וקולנוע". נוספו לכיתה גם התלמידים ממגמות צרפתית וערבית. סה"כ כיתה יחסית קטנה שמנתה 24 תלמידים.

את יעל המחנכת הכרתי עוד קודם, כיוון שהיתה במשך 3 שנים המחנכת של אחותי. אני זוכרת את אמא שלי אומרת כל הזמן כמה שיעל מילאה תפקיד חשוב בחיי אחותי, בשנות התיכון הסוערות.

כיתה יב' 4 המהוללת

מה שייחד את יעל משאר המורים (מרובם, היו עוד כמה כאלו) היא העובדה שהיא ראתה אותנו. אותנו כבניאדם, לא רק כתלמידים. דיברה אלינו בגובה העיניים ועם גישה חינוכית שונה מהנוקשות שלעיתים נתקלנו בה.

עוד דבר מיוחד אצל יעל היתה התיאטרליות שלה. בעצם, היא היתה (ועודנה) שחקנית במסווה של מורה.

מעבר לתוכנית הלימודים הרגילה, יעל שילבה המון תכנים מעולם התיאטרון והקולנוע. היא ארגנה לנו ככיתה מנוי לתיאטרון ירושלים וביחד היינו הולכים לראות הצגות ולנתח אותן. היא למעשה אחראית על האהבה שלי לתאטרון ויש לה חלק גדול מההבנה שלי בקולנוע.

ערכנו השוואות בין סוגי המדיה השונות ובחנו, למשל, את העיבודים של "מיכאל שלי" של עמוס עוז ו- "שלושה ימים וילד" של א. ב. יהושוע מהספרים לסרטים.

יעל גם לא חששה מלהביא לנו טקסטים קצת יוצאי דופן ופחות מקובלים במערכת החינוך כדוגמת המחזאי האהוב עלי חנוך לוין. הלכנו וראינו כמה הצגות שלו, וקראנו עוד ועוד מחזות ושירים של הגאון הזה. נושא האבסורד היה חזק בכיתה, כשיחד למדנו מחזות של יונסקו, קראנו לעומק ספרים של קפקא ועוד רבים טובים.

ושוב, מעבר לתכנים הנלמדים, האווירה היתה אחרת. יכולנו לגשת אל יעל עם כל אתגר ובעיה, ותמיד מצאנו אוזן קשבת.

כן, זו אני בכיתה יב'

 

אתם בטח שואלים את עצמכם, איך זה שאני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים. האם אני מייצגת את כל הכיתה? אז אני לא יודעת אם את כולנו, אבל קיבלתי הוכחה ברורה לתחושות שלי בחודש מאי האחרון.

ברבות השנים (וחלפו כבר כמעט 30 שנה – אימאל'ה) חלקנו שמרנו על קשר כזה או אחר. עם החברות שלי שמרתי כמובן על קשר הדוק ועם אחרים – הפייסבוק דאג לשמור אותנו מעודכים.

ערב אחד, בשעה די מאוחרת, אני מקבלת הודעת מסנג'ר מירון ליבנה, אחד מהחברה מהכיתה. "תקשיבי, אבי (כהן) פגש את חנני ברחוב. היא אמרה לו שיש לה יומולדת 75 והיא חושבת שאנחנו צריכים לעשות לה משהו. את בעניין?".

כן, זו יעל חנני. הכי ישירה, מדוייקת ברצונות שלה, בלי כחל וסרק – שחקנית!

ברור שאני בעניין…

זה לקח עוד יום-יומיים וכבר היתה קבוצת ווטסאפ לטובת החגיגה, נאספו טלפונים של מרבית הכיתה והוחלט על יום, מיקום, שעה. מה יכול יותר להתאים מאשר ללכת יחד להצגה? להפגש קצת לפני, להתעדכן, לחגוג ולהזמין את יעל ולהחזיר לה טובה אחרי כל השנים הללו.

וכך היה. יום שישי בצהריים, ירושלים, בסטודיו למשחק ניסן נתיב, נפגשנו כ-10 תלמידים מרוגשים עם מורה אחת נרגשת עוד יותר. כולנו חזרנו על אותן התחושות מהתיכון. הידיעה הזו שמישהו באמת רואה אותנו, דואג לנו, מאמין לנו.

 

אנחנו מקיפים את יעל בסיום ההצגה

מספיק להסתכל עלינו, למה הפכנו ומה אנחנו עושים היום בחיינו, כדי להבין את ההשפעה העצומה של מורה אחת.

ראינו הצגה בסטודיו למשחק ניסן נתיב, כי אחד המורים הבכירים שם הוא ליאור שגיא תלמיד מהכיתה המהוללת שלנו, שגם תרגם את ההצגה שראינו וביים אותה. ליאור מלמד גם בתיכון בירושלים.

דנה פלסר – חברתי הטובה ביותר מאז ימי החטיבה והתיכון העליזים, היא כיום מנהלת הצגות בתיאטרון "הבימה".

יונתן יבין – סופר מוכר ומוערך היה איתנו בכיתה. כולנו היינו בשוק (לא באמת) כשהוציא 100 עגול בבגרות בע"פ בספרות, ועוד כשהנושא הנבחר היה ספרות האבסורד. אגב, ספרו של יונתן "המיזנתרופ" מתרחש כולו סביב תיאטרון. קריאה מומלצת בחום.

ירון ליבנה – עורך סרטים ווידאו. גם הוא בתעשייה.

דפנה קפמן – אמנית זכוכית מוערכת ברמה בינלאומית.

יש גם עיתונאית טלויזיה- הדס לוי, אדריכלית – ג'ודי, מעצבת – גרניט, תכשיטנית – דקלה, צלמת – ענבר.

מהתלמידות בכיתה יש לנו גם משוררת שחיה כיום בחו"ל.

ויש גם שתי מנהלות בית ספר. לא אחת! שתי מנהלות בתי ספר שיצאו מהכיתה שלנו. ושתיהן הן מהסוג שאנחנו אוהבים ומעריכים עד מאוד.

ויש גם ספרנית. האהבה לספרות פרחה אצלנו בכיתה.

ועוד ועוד.

ויש גם אותי, שמבחינתי, כל הרצאה וכל שיעור שאני נותנת, הם סוג של עמידה על במה. יש עוד אימרה של יעל שחוזרת ומהדהדת לי בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב פוסט לבלוג.

יעל ביקשה מאיתנו כל הזמן לשמור על "אחדות מבנה ותוכן" כשאנחנו כותבים. אני מקווה שאני עומדת בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לנו.

 

אז מפה, מעל גבי פוסט זה בבלוג, אני מבקשת להודות ליעל חנני, שהיתה ועודנה כח מעצב בחיים של רבים מאיתנו.

 

ספרו לי, מיהו מיסטר מרטין או יעל חנני שלכם?

אני מזמינה אתכם גם להפוך להיות "מיסטר מרטין" בעצמכם, כלפי הסובבים אתכם.