הפוסט בבלוג יוקדש הפעם לשני מושגים הקשורים זה לזה: ממנטו מורי – Memento Mori, ו- קארפה דיאם – Carpe Diem.

קצת היסטוריה ברשותכם,

התרגום מלטינית של המושג ממנטו מורי, משמעו –"זכור שתמות". הטענה אומרת כי בימי האימפריה הרומית, בעת תהלוכות הניצחון, כאשר היה מפקד רומי חוזר כמנצח מן הקרב, בראש תהלוכת ניצחון שכללה גדודים, שלל, חיות ועבדים, יחד עם המצביא נסע במרכבה עבד שלחש באוזנו מדי כמה דקות "ממנטו מורי". הכוונה היתה להזכיר למנצח כי הוא רק בן תמותה.

עם התקדמות ההיסטוריה, בעיקר באירופה ובעיקר סביב התפתחות הנצרות, הרעיון היה להזכיר לאנשים כי יום הדין מגיע בסופו של דבר, ועליהם להיות מאמינים טובים, כי גן העדן או הגיהנום נמצאים בחלקו השני של החיים.

בתקופת הרנסאנס התפתח זרם שלם באמנות שבא להזכיר את העובדה כי כולנו הולכים בסופו של דבר לכיוון אחד.

היו כמה אלמנטים שהופיעו ביצירות שנושאן ממנטו מורי. מבין הסמלים העיקריים: גולגלת אדם, שעון (לעיתים שעון חול, לעיתים שעון מחוגים) המסמל את הזמן החולף, פרחים וצמחים בשלבי נבילה ונרות דולקים או כבויים, אשר מסמלים גם הם את הזמן החולף וסופיותו של האדם.

דוגמאות ליצירות מסוג זה:

ציור של יוהאן אליאס רידינגר, 1760

 

פיליפ דה שאמפן, 1671

ידוע כי על שולחנם של אצילים, כולל מלכת אנגליה, פילוסופים, אנשי רוח ועוד הונחו דרך קבע אלמנטים אלו, אשר שימשו כתזכורת ויזואלית לחיים בני החלוף.

 

המושג המשלים הינו – קארפה דיאם – Carpe Diem אשר פירושו – "קטוף את היום", או בתרגום חופשי יותר –"חייה את הרגע".

המושג קארפה דיאם החל את דרכו כתשובה לתפישת ה"ממנטו מורי", וגם פה האמנות סייעה רבות להתפתחות המושג, שמזכיר את נזיפתו של הנביא ישעיהו "אכל ושתו, כי מחר נמות".

 

אתם בטח שואלים איך כל זה מתקשר לבלוג שלי ומה פתאום אני מביאה מושגים אלו כאן. שאלה טובה, עם תשובה (אני מקווה) טובה.

ראשית, אני יודעת שכולנו הולכים לכיוון אחד, ואיך מישהו אמר לי פעם, "ברגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתחילים בתהליך הגסיסה", אך יחד עם זאת, אני בוחרת לא לחיות במורבידיות וציפייה לסוף. כן, אני יודעת ש "ממנטו מורי", אך יחד עם זאת, בגלל שאני יודעת שזמננו כאן קצוב, אני בוחרת לשים דגש ולהפנות את האנרגיה שלי דוקא על ה – "קארפה דיאם".

אני מזכירה לעצמי לחיות כאן ועכשיו, לחיות את הרגע, אך גם להסתכל קדימה. אני בוחרת להכניס לחיי את הדברים שעושים לי טוב, בהם אני מאמינה, את האנשים שטוב לי בחברתם. כל זאת נעשה גם תוך הרצון שלי להשפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה שלי.

להבין מהו הייעוד שלי בחיים (הקצובים), להסתכל גם קדימה, ולא רק על הרגע הנוכחי.

אני מאמינה שזו אחת הסיבות העיקריות שבחרתי במקצוע שלי כמאמנת אישית וללא ספק כשאני עומדת מול כיתה, ומלמדת את גישת ה- NLP, שאני יודעת שמסייעת ועוזרת לכל אחד לחיות חיים מלאים, טובים, מקדמים.

כיוון שאנחנו חיים בעולם מטורף, עם קצב מטורף עוד יותר, גם על שולחן העבודה שלי יש שני דברים שעוזרים לי לזכור בכל רגע את מה שאני מאמינה בו. ב- NLP אנחנו קוראים לזה "עוגן ויזואלי".

ולא, אין לי על השולחן, גולגלת, נר, פרח נובל או שעון.

על השולחן שלי יש אריח משיש, אותו הבאתי מרומא (כשעוד אפשר היה לטוס) ועליו כתוב – Carpe Diem.

גם בימים פחות קלים, כשמצב הרוח לא משהו או כשאני מוצפת בעבודה, האמרה הזו מזכירה לי כי כל יום הוא יחיד ומיוחד, שום רגע לא יחזור, ורצוי שאוציא את המקסימום מכל יום. וכן, גם יום חופש או שעות בטלה כבודן במקומן מונח. לא הכל זה עבודה.

הדבר השני המונח על שולחני הוא ה- TARDIS.

הטרדיס לקוחה מתוכנית הטלויזיה Dr. Who, של ה- BBC.

ראשי התיבות – Time And Relative Dimensions In Space

זוהי למעשה חללית שהיא מכונת זמן, שיכולה לעוף ולעבור בין זמן, מרחב, יחסיות ועוד, וכל זה בתצורה של קופסת טלפון משטרתית בריטית.

אז למה היא מונחת על שולחני ואיך זה מתקשר לכל האמור לעיל?

ראשית, כי המוטו שלי, בו אני מאמינה בכל ליבי הוא ש"אין מקום שהוא רחוק מידי". (לקוח מספר של ריצ'ארד באך).

אנחנו לא זקוקים לחללית / מכונת זמן שיכולה לעוף בין כל תקופות הזמן, לכל מקום בעולם, בגלקסיה וביקום. אנחנו יכולים לעשות זאת בעצמנו. כל יעד שאנחנו מציבים לעצמנו, אנחנו יכולים להגיע אליו. אם רק נבין למה זה חשוב לנו, מהי הדרך הנכונה, מה עלינו לעשות ועל מה לוותר כדי להגיע לשם.

ומסע בזמן – בהחלט. גם מסע בזמן הוא אפשרי. אני יכולה לעוף קדימה, לעתיד ולראות (ולשמוע ולהרגיש) איך אהיה כשאשיג את מטרותי. ב-NLP אנחנו קוראים לזה "Outcome".

ואני בהחלט יכולה לחזור גם אחורנית בזמן. לחוות בשנית חוויות עבר, לבדוק מה אני לומדת מהן, לבחור התייחסות אפשרית אחרת ולהביא אותן איתי ללהווה ולעתיד ממקום בוגר, מלמד, חכם יותר.

כפי שאמר אחד ממפתחי גישת ה- NLP, ריצ'רד בנדלר "אף פעם לא מאוחר לחוות ילדות מאושרת".

 

במה אתם בוחרים להתמקד? איך "ממנטו מורי" או "קארפה דיאם" באים לידי ביטוי אצלכם? מהם העוגנים הויזואליים שלכם?

אני ממש סקרנית לשמוע.

ואם אתם רוצים ללמוד ולשמוע עוד על גישת ה- NLP, מוזמנים לקרוא עוד אצלי באתר, בלחיצה ממש כאן.