נו, אז איך היה המרתון?

נו? אז איך היה המרתון?

זו השאלה שכולם שואלים אותי לאחרונה. האמת היא שקשה לי לענות.

לא בגלל שאני לא יודעת איך עברה עלי הריצה, אלא בגלל שהריצה עצמה, היא רק האקט המסכם של כל מה שעבר עלי בעשרת החודשים האחרונים.

קצת רקע – זהו המרתון השני שאני רצה. את הקודם רצתי לפני 3 שנים, בת"א. הכל היה כל כך שונה הפעם.

בראש ובראשונה עצם ההחלטה לרוץ מרתון. את הסיבות ללמה בכלל להתחיל לרוץ פירטתי בפוסט קודם בבלוג, (לקריאה לחצו כאן), וההחלטה התקבלה לאחר שנים רבות והתגבשה לאיטה במוחי.

הפעם החלטתי לרוץ שוב מרתון מלא, אי שם בחודש מרץ 2017. ההחלטה הגיעה לאחר התלבטויות רבות. הגעתי לאיזשהו מבוי סתום באימונים שלי וחיפשתי יעד לשאוף אליו.

רשמית, אימוני המרתון התחילו ב- 1.4, כשהמאמנת שלי נעמי וינשטוק מקבוצת NR Spiritבנתה לי תוכנית אימונים אישית.

כבר בחודש אפריל הבנתי שהאימונים הולכים להיות שונים, ובמיוחד בשל  3 נקודות חשובות.

  1. באימונים למרתון הקודם, הייתי חדורת מוטיבציה היסטרית. לא ראיתי בעיניים, היה לי ברור שכל מילה בתוכנית האימונים אני עושה בדיוק ככתוב, לא מוותרת על אף מטר, בוחנת את עצמי בכל ריצה ומדווחת לנעמי על כל טיפת זיעה. הפעם – לא היה לי ברור בכלל שאני אעמוד בתוכנית שלי.
  2. בפעם הקודמת היה לי הרבה יותר זמן פנוי. אימונים למרתון דורשים השקעה מרובה של זמן. מדובר על כ-4-5 אימוני ריצה בשבוע, ואני מוסיפה גם יוגה ופילאטיס פעמיים בשבוע. השנה, בשל העובדה שהעסק שלי גדל, צמח והתפתח, אובייקטיבית לא היה לי מספיק זמן ופניות להתאמן כמו שצריך.
  3. השותפים לדרך– במרתון הקודם, למעט האימון הקבוצתי פעם בשבוע, רצתי את כל הריצות שלי לבד. החל מהאימון הראשון שכלל בעיקר הליכה, דרך המרוצים בהם השתתפתי בדרך ועד אימון "הריצה המסכמת" שארך 36 ק"מ. תמיד תמיד לבד. אני והמחשבות שלי. והמוסיקה.

חיות השטח ואני בריצת שטח אפיינית

הפעם, היתה סביבי קבוצה ענקית ומגובשת של רצים, ובעיקר רצות. "חיות השטח" בעיקר, עליהן עוד אספר בהרחבה בהמשך.

כמו כן, בפעם הקודמת כמעט ולא שיתפתי ולא כתבתי (בבלוג, בפייסבוק) על ההכנות למרוץ. הפעם זה היה שונה, עם סיבה מאוד ברורה:

ב- 22.4.17, אחרי כ-3 שבועות של אימונים, הגיעה נקודת השבירה הראשונה. ממש, אבל ממש הרגשתי שאני לא בטוחה שאצליח להתמיד בדרך הארוכה למרוץ. הראש רץ לאלף כיוונים, התירוצים התחילו לעלות, הספקות התדפקו על חדרי ליבי. ואז נכנסתי לפייסבוק וכתבתי את הפוסט הזה –

"קצת ארוך, תסלחו לי.
האמת, התלבטתי אם בכלל להעלות את הפוסט הזה, ואת התמונה שצירפתי שמתי ומחקתי 3-4 פעמים עד שהחלטתי להשאיר אותה.
התמונה היא של הריצה שעשיתי הבוקר. כפי שאתם יכולים לראות הקצב מאוד (מאוד) איטי. הייתי יכולה לכתוב שזו ריצה גרועה, אבל אני חושבת שאין דבר כזה "ריצה גרועה" רק ריצה ממש לא טובה
אני יכולה לכתוב שהיה חם ממש, ושלא ישנתי טוב בלילה, ושיצאתי שעה יותר מאוחר ממה שתככנתי, ושהראש והלב לא היו במקום הנכון. בתכל'ס – הכל תירוצים. פשוט רצתי לא טוב היום.

אז למה אני כותבת את זה פה? כי לפני כחודשיים רצתי חצי מרתון בת"א, את אחת הריצות הכי איטיות שלי EVER .הבנתי (שוב) שאם אני רוצה להתקדם אני צריכה להציב לעצמי מטרה חדשה ולהכנס לתוכנית אימונים מסודרת, כפי שעשיתי כבר בעבר.
לאט לאט התגבשה ההחלטה לרוץ שוב מרתון מלא (את הקודם רצתי לפני שנתיים) ורשמית, החל מה- 1.4 אני נמצאת בתוכנית מסודרת שנבנית במיוחד עבורי ע"י Naomi Wainsztokורוני פילבסקי, המאמנים שלי מ NRspirit.
סיפרתי על ההחלטה לרוץ שוב מרתון רק למספר מצומצם של חברים וקרובי משפחה, והתלבטתי מתי ואם בכלל לשתף את ההחלטה באופן נרחב יותר. אם אספר בקול רם, זה בעצם אומר שאני מתחייבת, לא?

והאמת היא, שאחד הדברים שאני הכי מאמינה בו בתחום העבודה שלי כמאמנת אישית, היא *התחייבות*. כבר הוכח באין ספור מחקרים, שכאשר אנחנו רוצים להגיע לאיזושהי מטרה, לאיזשהו הישג, בכל תחומי החיים, הסיכויים להשלמת המטרה עולים פלאים כאשר אנחנו מתחייבים כלפי גורם חיצוני.

אז הנה – היום, יום שבת ה-22.4.17, אני מתחייבת בפניכם, להמשיך ולתאמן לקראת מרתון ת"א שייערך בפברואר 2018. אין לי ספק שעכשיו, שהתחייבתי בפניכם, אצליח במשימה בצורה טובה יותר.


אני מבטיחה להעלות כל תיעוד של ריצה, אימון אחר, הגיגים, התלבטויות וכו'. וכן, אעלה גם תיעוד של ריצות פחות טובות, וגם את הקשיים שיגיעו במעלה הדרך, כי כמו בריצה, גם במסע עצמו יש תמיד עליות וירידות.

 תודה לכם מראש על הליווי הצמוד"

התמונה שליוותה את הפוסט בפייסבוק

מאותו הרגע זה נהיה (קצת) קל יותר. הידיעה שהתחייבתי בקול רם, שיש קבוצה של אנשים שקוראת את מה שאני כותבת, שאולי אפילו מקבלת קצת השראה, נתנה לי הרבה רוח גבית.

אז בקצרה, מה עבר עלי ב-10 החודשים של האימונים? אני מפרטת פה רק כמה נקודות ציון.

הנקודה העקרית היו החברות לדרך. פרט לקבוצת הריצה הגדולה והמוסדרת, נולדה לה בשנה שעברה קבוצת "חיות השטח". קבוצה של, נשים, אחיות, חברות אמיתיות, איתן אני רצה בעיקר בשבתות.

הדר, דליה, שרון, שרית, אורן, נועה, סוניה וטלי. הן מופיעות הרבה בסיפור שלנו, ותראו אותן המון בתמונות. הן היו חלק בלתי נפרד מהמסע הזה שנקרא מרתון ת"א 2018, ועל כך נתונה להן תודתי העמוקה, שלא אצליח לעולם לבטא אותה במילים.

בחודש מאי יצאנו זו השנה השנייה למרוץ ים אל ים. מרוץ שליחים בן 93 ק"מ שמתחיל בראש הנקרה ומסתיים בכנרת. יומיים של טבע, חברות, אוכל, צחוקים והמון חוויות. מעלה פה רק 2 תמונות אווירה מתוך העשרות שצילמנו.

 

בנקודת הזינוק במרוץ ים אל ים

חברי הקבוצה בים אל ים

טריאתלון נשים – האמת שבכלל לא התכוונתי להשתתף השנה בתחרות. פשוט לא היה לי זמן להוסיף לאימוני הריצה גם אימוני שחייה ואפניים. אז איך זה שפתאום מצאתי את עצמי כן משתתפת בתחרות? ניתן לקרוא על כך בפוסט נפרד שכתבתי בבלוג, בלחיצה כאן.

חודש יוני היה מתוכנן להיות עמוס. אורי, הבן שלי חג בר מצווה. ידעתי שהעומס עלול לגרום לי להפחית את מספר האימונים. מה שלא ידעתי שלמישהו היו תוכניות אחרות עבורינו, וסידר לנו בשבוע של בר המצווה גם ניתוח אפנדציט דחוף לאיילת, הבת הצעירה שלנו. מה ששיבש עוד יותר את כל תוכנית האימונים.

חודש יולי נפתח בחוויה שונה לגמרי. חלקים נבחרים מקבוצת הריצה שלנו נסעה למחנה אימונים בהרי הקרפטים ברומניה. 4 ימים קסומים, עם ריצה במזג אוויר אירופאי, הרים שדרשו מאיתנו תעצומות נפש, מסלול רקורדן משובח אחד והמון המון צחוקים והנאה.

חודשי הקיץ הקשים התאפיינו בהמון ריצות שטח מאוד מוקדמות בבוקר, לפני השעות החמות. כמעט ולא היתה שבת בה לא יצאנו לרוץ בשעות שעוד לפני הזריחה. וכן היו גם 2 נפילות מעצבנות בשטח, שרק קצת השפיעו על האימונים, ובעיקר סיפקו תרוצים מעולים לתלונות והתבכיינות מצידי.

תוצאות מהתרסקות חיננית

בספטמבר- עוד חוויה נהדרת. מרוץ ערד-מצדה. חצי מרתון לילי, עם זינוק בשעה 2:00 לפנות בוקר, וסיום עם הזריחה במצדה. הפעם התגייסה קבוצת הריצה שלנו להעלות מודעות למחלת הדושן ועמותת "צעדים קטנים".

עוד בדרך התחלנו מסורת חדשה – מרוץ הלילה של כפר סבא.

עכשיו שתבינו, אני כותבת פה על המרוצים, אבל לא מאוד מפרטת על האימונים הארוכים. נעמי המאמנת שולחת לי בכל שבוע תוכנית אימונים, ואני משתדלת למלא אחריה כלשונה.

הקילומטרים הולכים ומצטברים, וכמעט בכל שבוע עולה אורך האימונים. העניין הוא שגם בעבודה, טפו טפו, המרחקים הולכים ועולים.

התחלתי ללמד NLP במכללת כרכור, הוספתי עוד 2 שירותים חדשים לעסק, אני מעבירה באופן קבוע הרצאות וסדנאות בחברות וארגונים, מנחה שתי תוכניות מנטורינג ליזמים בעיריית כפר סבא, הפכתי להיות "מאמנת הבית" בחברת פארמה. כל הדברים הללו גוזלים זמן, אנרגיה, פניות.

באיזשהו שלב התחילו שוב הספקות. האם בכלל אצליח לעמוד בתוכנית האימונים התובענית.

פניתי לנעמי וביקשתי לעשות "חשב מסלול מחדש". היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על המרתון, אבל גם לא יכולה, פיזית וטכנית, לעמוד בתוכנית שהיא מכתיבה לי. החלטתי שאני זונחת את השאיפה לרוץ את המרתון הקרוב מהר יותר מאשר את הקודם. לשם כך אצטרך להשקיע את כל כולי, ולא אוכל לעמוד בזה. ההחלטה היתה להוריד אימון ריצה אחד בשבוע, ובכך להוריד את הקצב המתוכנן לריצה לעצמה. ברגע שהתקבלה ההחלטה, הרגשתי שמשהו משתחרר וכמובן שגם רמת התסכול ירדה פלאים, כי כבר לא הרגשתי רע על כך שלא הצלחתי לעמוד בתוכנית. הרי ידוע שגמישות היא אחד ממפתחות ההצלחה.

מה שכן, נעמי לא ויתרה לי על אימוני עליות, וכך מצאתי את עצמי, כמעט כל שבוע, "תופרת עליות" כמו משוגעת. ככה זה נראה…

בנובמבר ירדנו חברי קבוצת הריצה לאילת, למחנה אימונים ולמרתון המדברי. הפעם רצתי חצי מרתון, באחת הריצות המופלאות שחוויתי בזמן האחרון. למרות שקבוצת טייסים גרמנים כמעט והרסה לי את כל החוויה. כתבתי על כך בהרחבה כאן.

חיות השטח המשיכו ללות אותי והמרחקים המשיכו לעלות. כל ריצה נמדדת ע"י השעון (גרמין) ואפליקציה (סטרבה) ואח"כ מתורגמת אוטומטית לסרטון מקסים. ככה למשל נראית ריצה ה- 30 ק"מ שלי. לחצו כאן.

בדרך ליווינו גם את "מרתון דליה" של חברתי המופלאה דליה ארוסי שרצה את ריצת המרתון שלה, שלא במסגרת מרוץ רשמי אלא במרוץ המהולל שייקרא לנצח "מרתון דליה"!

ינואר היה חודש עמוס במיוחד בעבודה ובאימונים. במחצית החודש יצאנו למחנה אימונים אינטנסיבי במיוחד באשדות יעקב. 14 אימונים שונים ב- 48 שעות גדושות, כולל חצי מרתון שצלחתי רק בסיועה ותמיכתה של חברתי שרית דקל. לקראת  סוף החודש הצלחתי גם לעלות בקילומטרים עד לריצת 33 ק"מ.

ריצה לאורך הכנרת, מחנה אימונים צפון

בסוף החודש טסנו גונן ואני לארה"ב, ולמעשה "איבדתי" שני סופי שבוע קריטיים לריצות ארוכות ממש בסמוך למרתון עצמו. אמנם טיילנו וגמענו מרחקים ועליות (ועל כך בפוסט שעוד ייכתב), אבל התוצאה היתה שרצתי את "הריצה המסכמת" לקראת המרתון, 36 ק"מ מייד כשחזרתי לארץ, באמצע השבוע, בשעות הערב והלילה ובתוך ג'ט לג עצבני. מזל גדול היה לי ששתי חברותי לחיות השטח, הדר ודליה הצטרפו אלי ב-23:00 ל-10 הקילומטרים האחרונים שלי.

תמונה מסוף המסכמת – 36 ק"מ

ואז הגיעה תקופת הטייפר. אלו הם השבועיים שלפני התחרות, בו מאפשרים לגוף לנוח. "לנוח" זה לא אומר להפסיק לרוץ. זה אומר להוריד קצת באינטנסביות. זה "רק" 3 אימונים בשבוע, ללא עליות, ומקסימום מרחק של 15 ק"מ.

זו גם התקופה של הטיפולים האחרונים. בשבועות האחרונים שריר ההאמסטרינג (החלק האחורי של הירך) הציק לי במקצת. לא משהו קריטי, אך דורש התייחסות. כל אורך תקופת האימונים לוותי ע"י מטפלים מצויניים, עדי שטיינברג והילה בר סלע על העיסויים, יואל גולדנברג על הדיקור ושרה אדוט על הפדיקור. כן – טיפול קבוע בציפורני הרגליים הוא חלק בלתי נפרד מאימונים למרתון. תאמינו לי, אני חוסכת מכם את התמונות.

וכמובן, כמו לפני כל מרוץ משמעותי, במסורת שהתחילה מהמרתון הראשון -משיכת הציפורניים בלק סגול, כדי לזכור שאני מסוגלת, וכתיבת המרחק על הציפורן.

עוד משהו שעשיתי בשבועיים האחרונים הוא לספור לאחור. התחלתי סדרת צילומים באינסטגראם החל מ-14 יום למרוץ. כל יום העלתי תמונה, ושוב שיתפתי את החברים בהתרגשות ההולכת וגואה.

ואז הגיע יום המרוץ.

הגעתי למרוץ ברכבת, משהו שעשיתי רק פעם אחת לפני כן. איתי בנסיעה חברתי שרון שעומדת לרוץ גם היא מרתון מלא, בפעם הראשונה, והדר ודליה שמצטרפות כמלוות.

מגיעות לת"א, כניסה לשירותים עוד בתחנת הרכבת, הליכה קצרה למתחם הזינוק, שוב שירותים, והנה, שרון ואני כבר בשרוול ההזנקה. כמעט ולא היה לי זמן להנות מהאווירה שאני כל כך אוהבת. בדרך פוגשות עוד 3-4 חברים מקבוצת הריצה שלנו שעומדים גם הם לרוץ את המלא – מרתוניסטים ותיקים. מזג האוויר מצוין. כאילו בהזמנה.

עם שרון, בדרך לקו הזינוק

שרון ואני עומדות ליד ענר, בעלה של דליה. הוא משמש כפייסר, מכתיב קצב, של 3:15 שעות. פשוט מהמם. רון חולדאי עולה לעמדת הכרוז וברור לי שהנה זה מגיע. הנה הנקודה אליה מתנקזות כל עשרות שעות האימונים של החודשים האחרונים. כל הכאבים, היקיצות המוקדמות, כל התמיכה והאהבה, כל ההכנה המנטלית.

אני יוצאת לדרך. יודעת שבשלוקר שלי, תיק הגב נושא המים יש לי גם תמרים, ג'לים, כדורי מלח ואת הטלפון עם המוזיקה שלי. הרגליים יודעות מה הן צריכות לעשות. אולי יש אפילו חיוך, לא בטוחה.

אחרי 3 שירים באזניות אני מבינה שהפליי ליסט שלי התחרפן. יש לי 20 אלבומים ברשימה וכל השירים מתנגנים באופן רנדומאלי, כך שאין לי מושג איזה שיר יגיע. אני אוהבת את ההפתעות האלה. הפעם, כנראה שלחצתי על משהו והאלבומים מתנגנים ברצף. זאת אומרת שבמשך 50 הדקות הראשונות שמעתי רק ג'ניס ג'ופלין, ואחריה שעתיים של אהוד בנאי, וכו'. לא רציתי לעצור ולסדר את המוזיקה, חבל על הזמן ובכל מקרה, אלו השירים שאני אוהבת.

זוכרים שכתבתי ששריר ההאמסטרינג שלי הציק לי בשבועות שלפני התחרות, אז זהו, שהוא החליט להרים ראש די מוקדם במרוץ. כבר בק"מ השלישי, כשאנחנו עוד ברמת אביב, הוא התחיל להציק. לא משהו קריטי, אבל בהחלט משהו שמזמזם כמו יתוש עצבני בלילה. בוחרת להתעלם ולהמשיך הלאה.

סביב קילומטר 9 אני רואה את חברתי לקבוצת הריצה ז'אנט, שממתינה ללוות את שרון. אנחנו מתחבקות ומתנשקות ואני ממשיכה צפונה, לאורך הים.  כמעט לפני גלילות מסתובבים ומתחילים לרוץ לכיוון דרום. רוח הפנים מכה בעז, ולמעשה תלווה אותי לכל הדרך עד ליפו. הרגל ממשיכה להציק, ובק"מ 13, יחד עם כדור המלח אני בוחרת לקחת אדוויל. נכנסת להפסקת שירותים בנמל וממשיכה בריצה.  בשלב הזה שרון עוקפת אותי וממשיכה הלאה. אני מחייכת באהבה, יודעת איזו דרך עוד מחכה לנו.

הים יפייפה, שקט, כחול, נותן תפאורה נהדרת. עוד ועוד דרומה. בפארק המקסים מדרום ליפו יש רוח מטורפת שמעיפה את גדרות הברזל שהציבו לאורך המסלול. מחסום אחד עף ונוחת 5 ס"מ ליד הרגל שלי. זה היה קרוב. הקצב שלי פחות או יותר כפי שתכננתי. את נקודת חצי המרתון אני עוברת מאוד קרוב לזמנים של הריצות האחרונות. מסתובבת ומתחילה בריצה צפונה. הנוף משתנה, רחוב הירקון המוכר לי עדיין ריק מאנשים. נקודה אחת מציקה לכל אורך הדרך. השעון שלי לא מסונכרן עם השילוט. כמעט מתחילת המרוץ נראה שהמדידה לא נכונה. השעון מראה 1 ק"מ, והמדידה בשטח מראה 950 מטר. לאט לאט הפעם מצטבר, והופך כבר ל- 300-400 מטר. הדקות הופכות לשעות, מתחיל להיות קצת יותר חם. אני עובדת בדיוק לפי התכנון מבחינת מזון ושתייה. כל חצי שעה תמר או ג'ל, שתייה בכל עמדת מים. עולה את העליה האכזרית של אלנבי, ושם ז'אנט שסיימה ללוות את שרון, מצטרפת אלי לעוד 3-4 ק"מ. יורדת לכיוון רח' קפלן, רואה את בנייני הקיריה מסתכלים עלי וחושבת על הקריירה הקודמת שלי.

הראש מריץ מחשבות כל הדרך. פוסטים נכתבים, הרצאות מתממשות, חושבת על הסטודנטים שלי, על מערכי שיעור, על המתאמנים שלי, על הדרך אותה עברתי ואני עוברת כרגע, על נקודות הציון שלי.  חושבת על סבא שלי שנפטר בחודש דצמבר, בגיל 104 ויודעת שגם במקום בו הוא נמצא כעת, הוא גאה בי.

נכנסת לשרונה, ובירידה חזרה בקפלן אפילו מצליחה לעקוף 2 רצות. עולה חזרה, חוזרת לאלנבי ומשם חזרה לרחוב הירקון. בק"מ 29 לוקחת עוד כדור מלח ועוד אדוויל, הירך סימנה לי שוב שהיא קיימת. בק"מ ה- 32, בדיוק כמו שקבענו, 10 ק"מ לסיום, הדר מחכה לי לליווי. מאותו הרגע אני כבר לא לבד. היא מעדכנת את אחותי שמחכה לי בהמשך הדרך על המיקום שלי, בנתיים בדיוק בקצב שתכננתי. אחרי 2 קילומטרים מצטרפת לליווי גם טלי. עכשיו אני מרגישה כמו מלכה, עם שתי בנות לוויה משני צידיה. בדרך אנחנו פוגשות גם את נעמי ורוני שממתינים על המסלול כדי לברך. לאט לאט אני מורידה קצב, ואפילו עוברת לפרקי הליכה. פוגשת את אחותי והבנים שלה על שדרות בן גוריון, מנשקת ומחבקת וממשיכה.

אני והמלוות שלי

 

ואז קרה משהו מעצבן. שוטרים על טוסטוסים מודיעים לנו שהם פותחים את הכבישים ושנעלה על המדרכה. במקור כל הכבישים אמורים היו להשאר סגורים עד השעה 13:00. המשטרה החליטה לפתוח אותם ב- 12:00. אין ברירה. עוברת לרוץ/ללכת על המדרכה, בין עשרות אנשים שממש לא אכפת להם שאני כבר אחרי 39 ק"מ. סביב הק"מ ה-40 השעון שלי מאותת לי שנגמרת לו הסוללה והוא מפסיק להראות לי את ההתקדמות. בשלב הזה הפער בין השעון למדידה בשטח עומד כבר על 700 מטר.(בדיעבד מסתבר שלכל הרצים זה היה כך. בפועל רצנו כ- 43 ק"מ ולא 42.2).  הקצב שלי יורד עוד יותר, ואני מבקשת מהדר להתקשר לעדכן את אמא שלי, שממתינה לי על קו הסיום שאני מתעכבת קצת, כדי שלא תדאג.

מעל הראש מרחף איום ה- Cut off. ההגדרה לסיום המרתון היא 6 שעות. אני יודעת שאגיע בזמן, אבל איפשהו זה נמצא שם. האבסורד הגדול ביותר בריצה כולה היה שבגלל שפתחו את הכבישים, הייתי צריכה לעמוד ברמזור אדום ולהמתין למכוניות שיעברו, כקילומטר לקראת סוף המרוץ.

והנה, משום מקום מגיע שרוול הסיום. נעמי ורוני ממתינים גם שם, כ-50 מטרים לפני קו הסיום הם כולם עוזבים אותי ומאפשרים לי לרוץ לבדי. למרגלות הטריבונות אני רואה את אמא שלי, עם זר עלי דפנה שהיא הכינה עבורי. השומר לוקח אותו מידה, מעביר לי וככה אני  מסיימת את המרוץ. עם ידיים מונפות וזר עלי דפנה על הראש.

אמא אני והזר

בחוץ מחכה לי אמא שלי, שרון שסיימה את המרוץ כ- 10 דקות לפני וכמובן המלוות שלי, חיות השטח, שגם הכינו לי חולצה מיוחדת. ההתרגשות כמובן בשיאה. תחושה של הוקרה והוכרה.

תם אך לא נשלם.

אי אפשר לסיים את הסיפור הזה בלי להגיד תודה. תודה גדולה וענקית לכל חברי קבוצת NR Spirit ובראשם למאמנים. זה לא יאומן כמה כח יש לקבוצה. לחברותי היקרות "חיות השטח". חברות שנקנית בדם, יזע, דמעות, חיבוקים, קילומטרים ושירים, היא החברות האינטימית ביותר שמישהו יכול לבקש לעצמו.

למטפלים שלי שעזרו לי לכל אורך הדרך. למורות שלי ליוגה ופילאטיס – מעיין, דינה, רוית ורוני.

לכם – הקוראים שלי והעוקבים אחרי במדיות הדיגיטליות השונות. גם בלי ידיעתכם נתתם לי רוח גבית נפלאה .

ויותר מהכל למשפחה שלי, לגונן, נעה, אורי ואיילת, שסבלתם אותי ואת השגעונות שלי לכל אורך התקופה הארוכה הזו. אוהבת אתכם עד קצה היקום וחזרה.

ואז נשאלת השאלה – מה ועכשיו? מהו האתגר הבא?

אז הוא כבר נטוע לי עמוק בראש ובלב, וחלק מהאנשים כבר יודעים מהו. מבטיחה לעדכן בקרוב מאוד. Stay tuned!

About the Author:

הדס וילף - מאמנת אישית ועסקית. מובילה תהליך של מעבר מסודר וממוקד ממחשבות --> למילים --> למעשים!

24 Comments

  1. Talli Peled מרץ 3, 2018 at 7:46 pm - Reply

    הרגשתי שרצתי איתך עכשיו. הצלחת להעביר את התחושה באופן חזק..מה שנקרא visceral!

    • hadas מרץ 4, 2018 at 5:10 am - Reply

      תודה טלי,
      🙂

  2. מאירה אור-לבן מרץ 3, 2018 at 8:03 pm - Reply

    מרגשת שאת!!
    היו לי דמעות כשקראתי את הבלוג שלך…
    מעורר השראה!
    וכן! גם אני (כמאמנת ולא רק..) אוהבת להתחייב ולהפיץ. זו המקפצה !
    תמשיכי 🙂
    אוהבת מלא!!

    • hadas מרץ 4, 2018 at 5:09 am - Reply

      תודה יקירתי,
      ממתינה לקרוא את סיפור הטריאתלון שלך.

  3. תמי מחנאי מרץ 4, 2018 at 6:22 am - Reply

    ועל זה נאמר וואו! פשוט וואו. מאד מרגשת הדס! נהניתי לקרוא ולמדתי הרבה

    • hadas מרץ 4, 2018 at 9:00 pm - Reply

      תודה יקירה,

  4. מירית חביב מרץ 4, 2018 at 6:26 am - Reply

    ממש כואבות לי הרגליים עכשיו… ריגשת ! שבוע טוב

  5. מעין מרץ 4, 2018 at 6:50 am - Reply

    ואוו
    מרשים ומרגש
    יישר כוח יקירה!

    מעין.

    • hadas מרץ 4, 2018 at 8:59 pm - Reply

      תודה מעיין,
      ההצלחה היא גם בזכותך.

  6. מיה מרץ 4, 2018 at 10:30 am - Reply

    הדס
    כל הכבוד
    היו לי דמעות בעיניים של התרגשות יחד אתך
    מיה

    • hadas מרץ 4, 2018 at 8:59 pm - Reply

      תודה יקירה,

  7. שגית הלל-ברגרפרוינד מרץ 4, 2018 at 10:53 am - Reply

    כל כך מפורט , אמיתי ומעורר השראה לא רק לריצת מרתון, אלא להשגת כל מטרה משמעותית ומאתגרת בחיים.
    אזכור תמיד שבזכותך גיליתי שלרוץ – זה אפשרי 🙂 כל הכבוד!!

    • hadas מרץ 4, 2018 at 8:59 pm - Reply

      תודה יקירה,
      לחלוטים לוקחת את זה לכל מקום בחיים שלי.
      הריצות המשותפות שלנו זכורות לי היטב ולטובה.

  8. Michal מרץ 5, 2018 at 10:41 am - Reply

    וואו, קראתי בנשימה אחת. סופר מרגש ומלא בהשראה.

    • hadas מרץ 5, 2018 at 3:34 pm - Reply

      תודה מיכל 🙂

  9. עדי מרץ 5, 2018 at 3:35 pm - Reply

    הדס, היה מרגש לקרוא. כל הכבוד על הדרך ועל ההשראה

    • hadas מרץ 6, 2018 at 6:47 am - Reply

      תודה יקירה,
      בקרוב אצלך.

  10. ‪liat eliav‬‏ מרץ 5, 2018 at 5:13 pm - Reply

    רק מהקריאה על כל הק"מ שרצת בחודשים האחרונים ירדתי 4 ק"ג;)
    הדס את אלופה ומעוררת השראה, תמיד היית,
    תודה שהכנסת אותנו למרתון חייך

    • hadas מרץ 6, 2018 at 6:47 am - Reply

      תודה יקירה,
      והיה כיף לראות אותך ככה פתאום על המסלול.

  11. איסי מרץ 5, 2018 at 8:16 pm - Reply

    נפלא (הכתיבה והחוויה)
    יכול להיות נפלא עוד יותר ,אם תעזרי אומץ לרוץ בירושלים.

    • hadas מרץ 6, 2018 at 6:47 am - Reply

      לא השנה. השנה אני נחה…

  12. קרני מרץ 7, 2018 at 8:28 am - Reply

    כמה מרגש, תודה על השיתוף המרתק וכל הכבוד!!!

    • hadas מרץ 7, 2018 at 6:40 pm - Reply

      תודה יקירה,
      מקווה שגם את תחזרי לפעילות במהרה,

  13. sharon מרץ 8, 2018 at 5:01 pm - Reply

    אלופה!

Leave A Comment