נעה בתי הבכורה מוכשרת ביותר, (ואני אמא מאוד אובייקטיבית). היא תופרת מגיל 9, מציירת, מאיירת, כותבת.

בפורים האחרון נעה החליטה שהיא מתחפשת לפסל של WEEPING ANGEL, דמות מלאך בוכה מעל קבר. הדמות עצמה לקוחה מסדרת טלוויזיה, אבל לא זה הסיפור.

היה לכולנו ברור שהיא תתפור שמלה מרהיבה, כפי שאכן עשתה. אבל גם זה לא הסיפור.

הסיפור היו הכנפיים.

המלצתי לנעה לקנות זוג כנפיים שמוכרים מאוד בזול לקראת פורים ולצבוע אותן באפור. היא סירבה. "אני אכין בעצמי את הכנפיים, רק תני לי קרטון".

ערב אחד, שמתי לב שכבר שעות ארוכות לא שמעתי אף קול מהחדר של נעה. הלכתי לחדר שלה, פתחתי את הדלת וחשכו עיניי.

נעה ישבה בתוך ערמה ענקית של גזרי קרטון. וכשאני אומרת ערמה ענקית, אני מתכוננת עד המתניים. את הרצפה לא ראו. מבין כל החתיכות והשאריות נדהמתי לראות שהיא מכינה נוצות. הרבה נוצות, המון נוצות, שאותן התכוונה לחבר לבסיס הכנפיים שהכינה.

באותו הרגע, השארתי לרגע בצד את כל מה שאני יודעת ומדריכה כמאמנת, ומתוך דאגה אימהית, אמיתית וכנה התחלתי להשמיע בקול רם את כל פחדי שלי: "את לא תצליחי", "הכנפיים יתפרקו לך", "צפוי גשם, הכל יהרס לך", "אל תתאכזבי עם ילדים בביה"ס יתלשו לך חלקים", "למה לך כל הבלאגן הזה?".

נעה, המדהימה שלי, רק הסתכלה עלי ממקום מושבה על הרצפה, מכוסה כולה בנוצות קרטון ואמרה: " אמא, אני יודעת מה אני עושה. זה יהיה בסדר".

הדבר החכם היחיד שעשיתי באותו הערב היה לקחת צעד אחורנית, לאחל בהצלחה ולצאת מהחדר.

מאותו היום ובמשך שבוע, שרטטה, גזרה, צבעה, הדביקה, חיברה, ליטשה, שיפצרה, תפרה, גייסה את אחיה למשימה. שעות עבודה רבות הושקעו בתחפושת.

התוצאה לפניכם.

ולמה זה פוסט לפסח?

כי מבחינתי פסח, מעבר להיותו חג האביב שמסמל התחלות חדשות, הוא מעל הכל חג המסמל יציאה מעבדות לחירות.

אנחנו משועבדים לפחדים שלנו, לאמונות המגבילות אשר בולמות אותנו, לציפייה לגרוע ביותר.

אם רק נשכיל להתבונן קדימה בציפייה לטוב, להשאיר את הפחדים, החששות והחרדות מאחור נצא באמת לחופשי.

ובפורים – לא ירד גשם, הכנפיים לא התפרקו, הילדים לא הרסו.

נעה רק זכתה במקום ראשון בתחרות התחפושות בביה"ס ובתחרות תחפושות במפגש מעריצי תוכנית טלוויזיה.

חג שמח לכולנו!