כן, גם אני נפלתי בסטטיסטיקה.

ביום שבת, בדרכי חזרה מחופשה באילת, קיבלתי SMS  מחברה שעדכנה אותי שהיא אובחנה כחולת קורונה. נפגשנו ביום א' ולכן הייתי צריכה להכנס לבידוד לשבוע אחד בלבד.

התקשרתי למוקד הקורונה וגם לקופת החולים, ובכל מקום קיבלתי את אותה התשובה – אם אין לך סימפטומים, את לא זכאית לבדיקה.

הגענו הביתה, נכנסתי לחדר של נעה, הגדולה שלנו, ויצאתי ממנו כעבור שבוע.

הנה חלק מהתובנות שלי משבוע מוזר זה.

לבחון ולהסתכל כמה טוב ש…

כמה טוב שהודיעו לי בשבת בתום החופשה, ולא לפני. עוד הייתי צריכה לבטל.

כמה טוב שיש לי רק שבוע ולא שבועיים.

כמה טוב שנעה עברה לגור עם החבר שלה, החדר שלה פנוי עבורי, כולל חדר אמבטיה צמוד ואני לא צריכה לשגע את כל הבית.

כמה טוב שהילדים שלנו כבר גדולים ומאוד עצמאיים.

כמה טוב שגונן, בן זוגי לחיים שיחיה, עובד מהבית ויכול להמשיך לתקתק עיניינים.

כמה טוב שאין לי סימפטומים ושלא נדבקתי.

פשוט להסתכל ולבחון מהם הדברים הטובים שניתן למצוא בסיטואציה.

 

לשמור על השגרה

כן, גם בתקופת הבידוד הקפדתי על שעות הקימה ושעות השינה שלי. הכי קל זה להפוך יום ללילה, ולסחוב את היום לשעות הקטנות. לדעתי, אחת הדרכים הבטוחות לשמור על שפיות, וכן זה ממש עניין של שפיות, הוא להקפיד כמה שניתן על סדר יום קבוע ברור ומוגדר. בדיוק כמו שעשינו בכל תקופת הסגר.

 

יש לי את התלמידים והמתאמנים הכי טובים בעולם

מייד כשהתברר שאני נכנסת לחדר לשבוע, הודעתי לסטודנטים בכל הקורסים שלי שהשבוע השיעורים יועברו בזום. היתה הענות מלאה ונהדרת, החברים גילו גמישות וזה לגמרי לא מובן מאליו. גם זה עזר לי מאוד לשמור על שגרת היום שלי, ראו הסעיף הקודם.

מרבית מהמתאמנים שלי הסכימו גם כן לערוך את הפגישות בזום, ועל כך תודתי הרבה.

 

לדעת לבקש, לא לצפות שידעו ויבינו

כפי שכתבתי בפוסט הסיכום לאחר ניתוח הכתף שעברתי (אפשר לקרוא אותו בלחיצה כאן), אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא לפתח את היכולת שלי לבקש עזרה.

הייתי שבוע בבידוד. לי היה ברור שאין ברירה ושבני הבית יצטרכו להביא לי אוכל (וקפה). למדתי לבקש, והדברים הגיעו מייד ואפילו עם אקסטרות (ראו הסעיף למטה). יחד עם זאת, דברים שלי היו ברורים, לאחרים לא. רציתי שבני הבית יבינו לבד את המצב וידאגו לי. הם מצידם חשבו שאם אני רוצה משהו אני אבקש. לדוגמה – בוקר אחד הם יצאו לארוחת בוקר במסעדה. הכל טוב, מפרגנת. זה לא שיכולתי ללכת איתם. יחד עם זאת רציתי שהם יביאו לי משהו מהמסעדה. אז למה לא ביקשתי? אם רוצים משהו – פשוט לבקש!

וכשביקשתי, הבקשות כמובן מולאו.

 

הדברים הקטנים של מעל לציפיות

כאשר אני עובדת ומלווה בעלי עסקים, אני תמיד אומרת שטוב לתת ללקוח קצת מעבר למה שהוא מצפה. אם נותנים פחות מידי, הלקוח מאוכזב. אם נותנים בדיוק מה שהלקוח מצפה לקבל, זה בסדר. אבל כשנותנים יותר, ואפילו רק טיפה יותר, זה משנה את כל החוויה. דברים קטנים, לדוגמה: הגרפיקאית שלי צירפה לכל חשבונית ששלחה לי במייל גם גלויה קטנה במתנה. הגנן שלי, יחד עם לוח השנה המסורתי שהוא שולח בתחילת השנה, מצרף גם שקית עם זרעי פרחים לשתילה, במלון בו שהינו באילת, פרט לשירות המצויין, היתה גם ערכת קורונה בחדר. מסיכות, מגבונים ואלכוג'ל…. הבנתם?

אותו הדבר בבידוד. ביקשתי לצהריים קציצות ואפונה. הגדילו לעשות והוסיפו לי מללפון חמוץ. מעולם לא שמחתי ככה ממלפפון חמוץ.

ביקשתי קפה אחה"צ, הגיע עם 2 חתיכות שוקולד וחתיכות ג'ינג'ר. (כן, אני יודעת שיש לי טעם קצת ייחודי).

ביקשתי ארוחת ערב, הגיעה חביתה מושקעת בצורה יוצאת דופן (מטוגנת בחמאה, מלאה בגבנ"צ. תענוג).

ובכל ערב, היתה דפיקה קלה על הדלת – הסימן שהשאירו לי משהו לידה. וכשפתחתי את הדלת חיכתה לי כוס עם אלכוהול משובח….

 

בידוד זה לא מרזה….

חשבתי לתומי שאם לא תהיה לי גישה למטבח בכלל, אז אני אוכל פחות ולכן ארד במשקל. לא יהיה לי נעים לתזז את המשפחה על נשנושים, פינוקים וכו'.

אז זהו – שלא. אמנם אכלתי פחות, ויותר בריא, אבל גם לא זזתי מ-4 קירות החדר. ישבתי שעות ארוכות, שכבתי במיטה שעות ארוכות, הלכתי בממוצע 1000 צעדים ביום (במקום ה- 8000 הרגילים שלי). אפילו מזרון היוגה שהכנסתי איתי לבידוד נשאר מיותם. לא פתחתי אותו אפילו לא פעם אחת. פשוט לא היה לי מצב רוח. לא ליוגה, לא לפילאטיס, אפילו לא לסטים של תרגילי בטן. לא, לא ירדתי במשקל בזמן הבידוד. אבל היי, גם לא עליתי!

 

ספרים גבירותי ורבותי, ספרים.

איך שהודיעו לי על הבידוד, מייד הכנסתי איתי לחדר ספרים. אני תמיד נמצאת באמצע ספר אחד לפחות. בשבוע הזה סיימתי את הספר "חותמם של הדברים כולם", של אליזבט גילברט. יונית צוק, חוץ משהיא "הבלוגריסטית" וחברה שלי, היא גם אלרגית לאבק ולכן כל ספר שהיא מסיימת היא מעבירה הלאה. כך הגיע אלי הספר הנהדר הזה. לאחר שסיימתי אותו, קראתי בהתרגשות גדולה ספר שכתבה מתאמנת שלי. בחורה צעירה, רק בת 18, כל כך כל כך מוכשרת. אני לא אכתוב פה את שמה, מפאת חסיון מאמן/מתאמן, אבל בעוד כמה שנים, כשהיא תהיה סופרת מפורסמת, אני אשלוף את הפוסט הזה ואגיד לכם – "אתם רואים, אמרתי לכם שהיא כל כך מוכשרת".

ואז התפנתי לקרוא ספר חשוב עד מאוד שכבר מזמן הבטחתי לעצמי לקרוא. "חדר משלך" של ורג'יניה וולף. קיבלתי את הספר ממועצת נשים כפ"ס לרגל סיום תפקידי כמנחת מועדון נשות העסקים. הספר הינו למעשה הרצאה שנתנה וירג'יניה וולף בשנת 1928 באוניברסיטה, בה היא מסבירה מדוע אין כמעט סופרות נשים בתרבות שלנו.

אמנם המצב השתנה מאז שנת 1928, אך הדרך עוד ארוכה מאוד. וולף מסיימת את הספר בקריאה, אפילו בדרישה לנשים – תכתבו! כל אחת שיכולה לכתוב – שתכתוב!

אז הנה, גם אני כותבת. אמנם לא ספרים, רק פוסטים בבלוג שלי, ואני מבקשת מכן הנשים – כתבו!

על החוסר במגע אנושי

לסיכום, התובנה החשובה ביותר, לדעתי.

כן, היה לי קשר הדוק ורצוף עם אנשים. העברתי שיעורים ופגישות בזום. דיברתי עם בני הבית מעבר לדלת, שוחחתי המון בטלפון, אבל שום דבר לא יכול להחליף את המגע האנושי. זה היה לי הכי קשה.

אנחנו גרים בבית מחבק, מנשק, עוטף. לא להאמין כמה הגוף רעב למגע אנושי, אפילו אחרי ימים ספורים בבידוד. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהחדר הוא לחבק את כל יושבי הבית. חיבוק גדול, חזק, ממושך.

שימרו על עצמכם והרבה בריאות,

אני.