לאחרונה קראתי המון פוסטים של בלוגריות שאני אוהבת ומעריכה שכתבו "דברים שלא ידעתם עלי".

התחלתי לחשוב על זה וגיליתי שאני בעצם חושפת לא מעט מחיי האישיים והפרטיים.

אז פישפשתי קצת בזכרוני, באלבומי תמונות ישנים וחדשים והרי לפניכם 5 דברים ש(אולי) לא ידעתם עלי.

  1. שיער קצר ותספורת "מיריי מתייה"

אמא שלי תמיד דאגה שיהיה לי שיער קצר. אני לא יודעת למה, אף פעם לא שאלתי אותה. היה לי שיער חום ונטול ייחוד, והכי לא אהבתי שסירקה אותי עם שביל בצד. אני ממש זוכרת את עצמי פורעת את הפוני כדי שלא יהיה מוטה הצידה.

אני עם שביל בצד

 

כשגרנו בפאריז (ההסבר מגיע תכף בסעיף השני), מיריי מתייה היתה כוכבת גדולה בצרפת (ולמעשה גם בעולם). באחת הפעמים שהלכנו לספר, אמא שלי ביקשה ממנו שיעשה לי תספורת "מיריי מתייה" והתסרוקת שלי קיבלה סופית את השם המיתולוגי.

ציור שמן שלי, מגיל 6

מריי מתייה – מצאו את ההבדלים

אגב, רק באזור כיתות ט' – י', הצלחתי סוף סוף לגדל שיער ארוך, כפי שתמיד חלמתי ולא נשברתי באמצע הגידול. שהרי ידוע ששיער "באמצע" בין קצר לארוך זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילדה בת 13-14.

  1. מעברים ועוד מעברים

עד כיתה ח' עברתי דירות. הרבה. 4 ערים, 2 מדינות, 2 יבשות, 8 בתים שונים.

נולדתי בירושלים, ועד כיתה א' כולל גרתי בעיר (כולל מעבר דירה, כשאח שלי נולד). את כיתות ב' ו-ג' העברתי כבר בפאריז, לשם נסענו בשליחות מטעם העבודה של אבא שלי. שם הוא ניהל את הסניף של סוכנות הנסיעות "היסתור".

לאחר שנתיים חזרנו לארץ וגרנו בטבריה. אבא שלי ניהל שם את מלון גלי כנרת, ושם העברתי את כיתות ד', ה', ו'. (כולל מעבר דירה אחד באמצע).

ומשם עברנו לחיפה כי אבי ניהל את מלון דן כרמל. את כיתה ז' למדתי בבית הספר עירוני ה' שעל הכרמל, שנה שהיתה מאוד משמעותית בשבילי. חברות טובות עד היום, אהבה ראשונה (עד היום הוא לא יודע, אני חושבת), והמון חוויות.

בכיתה ח' חזרנו לירושלים (בט' עברנו שוב דירה בתוך העיר, לבית שבו אימי גרה עד היום), ואז כבר השתקענו.

אני חושבת שהמעברים הרבים כל כך, בגיל צעיר כל כך ובעיקר בגיל ההתבגרות, עיצבו במידה רבה את מי שאני היום, ומאפשרים לי "להרגיש בנח" בכל מקום אלו אני מגיעה.

זהו ללא ספק כישור נדרש, כאשר כל שנתיים- שלוש צריך להתרגל ולהסתגל לחברה חדשה ולמסגרת חדשה.

כאשר התגייסתי, שירתתי רחוק מהבית והייתי מגיעה הביתה רק בסופי שבוע. כשכבר עברתי לתפקיד בקריה, זו היתה התקופה בה עברתי לגור יחד עם גונן. גרנו 5 שנים בחיפה, (חזרה למקום האהבה הראשונה), בזמן שהוא למד בטכניון ואח"כ אני למדתי באוניברסיטה.

לאחר החתונה וסיום הלימודים קנינו דירה בכפר סבא, עיר מולדתו של גונן ובכך חשבתי שסיימתי את מסכת נדודי. אבל החיים כיוונו אותנו קצת אחרת, ולאחר 7 שנים בכפר סבא (כולל מעבר דירה אחד), טסנו ל-4 שנים לקליפורניה, עם 3 ילדים קטנים.

חזרנו ארצה בשנת 2011, ומאז אני בהחלט יכולה להגיד שכפר סבא היא העיר שלי.

  1. דיוויד ברוזה

מאז כיתה ו' אני מעריצה את דיוויד ברוזה,  ברמת ה"גרופי". כשיצא האלבום "האישה שאיתי" כל כולי התמסרתי. היו לי מחברות מלאות בתמונות שלו, שרשרת עם התמונה של דיוויד, כתבתי את שמו על הנעליים, בראש כל עמוד במחברת, פוסטרים במקום קירות. אח"כ למדתי להכיר גם את האלבומים הקודמים והמצויינים שלו. סיפור ידוע במשפחה שלנו הוא שבכיתה ו' עלינו בשבת אחת לחרמון. בעודנו עולים ברכבל, בדיוק מולנו אני קולטת את דיוויד ברוזה יורד עם ילדיו. כמעט וקפצתי באוויר. כל הטיול נהרס לי, שהרי אנחנו על ההר ומושא הערצתי בדיוק יורד ממנו.

לאחר כשעה ירדנו חזרה ונכנסנו לקפיטריה. והנה הוא שם, בגודל מלא, לפני. נשתלתי במקום. אמא של התעשתה ראשונה, קפצה עליו וסיפרה לו כמה אני מעריצה שלו. כל כך רציתי שייראה שהשם שלו כתוב לי על הנעליים… כמובן שנשלפה מפית, נחתמה, ולאחר מכן מוסגרה ונתלתה אצלי בחדר.

עם השנים התבגרתי ואהבתי לא התמעטה. היתה תקופה שדיוויד ברוזה עבר לחו"ל וכשחזר ושב להופיע בארץ, כמובן שהלכתי לראות את ההופעות שלו. זכורה לי הופעה אחת במיוחד, אני חושבת שאי שם בכיתה י' או יא'. הלכתי עם חברתי הטובה דנה, והיא שיכנעה אותי לחכות מאחורי הקלעים בתום ההופעה. ברגליים רועדות ניגשתי אליו. דיויד הסתכל אלי ואמר – "את זאת עם האמא, מהחרמון".

מאז ראיתי הופעות של דיוויד גם בסן פרנסיסקו, כשחזרנו לארץ, הוא היה ההופעה הראשונה אליה הלכתי, ואפילו בחודש אוגוסט האחרון נסעתי לשמוע אותו ב"זאפה" בכרם ברקן.

דיוויד ואני בשנת 2011

  1. סמינר NESA

אני מניחה שחלק גדול מהקוראים יודעים ששירתתי בצבא תקופה ארוכה. (16 שנים רצופות ועוד 2 חל"ת כשנסענו לחו"ל). ב- 8 השנים האחרונות לשירות שלי, עסקתי בתחום קשרי החוץ. תפקידים מרתקים כראש מדור הדרכה והסברה, ראש מדור צפון אמריקה ובתפקידי האחרון בצבא הושאלתי למשרד הבטחון לאגף המדיני בטחוני, שם עסקתי בשיתופי פעולה אסטרטגיים.

בשנת 2006 נשלחתי כנציגת משרד הבטחון לסמינר בוושינגטון DC. סמינר NESA ללימודים אסטרטגיים. NESA הם ראשי תיבות של  Near East South Asia.

בסמינר השתתפו נציגים מהמון מדינות כגון מצרים, לבנון, ירדן, תימן, מרוקו, תוניס, עיראק, מדינות המפרץ הפרסי, וכן מדינות אסיה: הודו, פקיסטן, מלדיביים, תאילנד ועוד. הנציגים שנשלחו היו מ-3 זרועות עיקריות: משרדי בטחון, חוץ וצבא. כולם גברים למעט 2 נשים, ושתיהן מישראל.

3 שבועות מרתקים, מלמדים, מעשירים. דיונים אסטרטגיים ברמת בינל"א, תרגילים המדמים התפרצות מגפות, ויכוחים אידיאולוגים ופילוסופיים שברובם הגענו למסקנה שפשוט צריך לשתף פעולה (פשוט נכון).

היו אלו גם 3 שבועות של התבוננות אישית פנימה. 3 שבועות שבהם השארתי את גונן עם שני ילדים קטנים בבית (בת 6 ובן שנתיים) ולמדתי איזו משפחה נהדרת ותומכת יש לי.

אני מסבירה לנציג פקיסטאני ולנציג מיצרי את המצב הגיאופוליטי

 

ארוחת ערב מסכמת

 

תעודת הסיום של הסמינר

 

  1. אוסף הסימניות שלי

מאז ומעולם אהבתי לקרוא. אפשר לומר כי זה התחביב העיקרי והקבוע שלי מאז ילדותי. אמא שלי מספרת לי שהייתי מתחבאת בארון עם ספר ופנס, כדי שלא יגידו לי ללכת לישון.

אני לא יודעת מתי התחלתי לאסוף סימניות. לא זכור לי "רגע החלטה" שבו האוסף התחיל. הן פשוט הצטברו להן, אחת לשנייה, לשלישית. ב-15 השנים האחרונות (לערך) זו כבר פעולה מודעת. יש לי עשרות סימניות, מיוחדות, פשוטות, מכל חומר אפשרי. נייר, אבן, מתכת, פלסטיק, עור. בכל טיול בחו"ל, אלו המזכרות הקבועות שאני קונה לעצמי. בכל חנות מוזיאון אני יודעת לאתר את המיוחדות.  ומה שמשמח אותי מאוד היא העובדה שגם איילת, הבת הצעירה שלי, לא מורידה ספר מהידיים וגם אוסף הסימניות שלה כבר הולך ותופח.

חלק מאוסף הסימניות שלי

הסימניה היקרה לי ביותר היא סימניה שקיבלתי מסבתא שלי, אשת ספר בעצמה, שנפטרה לפני שנה וחצי, סבתא פפיק. את הסימניה צייר אביה, הצייר יעקב נוסבאום. הסימניה צויירה, ככל הנראה, בפרנקפורט בסוף שנות ה-20 או תחילת ה-30 של המאה הקודמת ומושא הציור היא סבתא רבתא שלי, סבתא מרים, קוראת ספר.

הסימנייה שצייר סבא יעקב נוסבאום

 

אז מה אתם אומרים? חידשתי לכם משהו עלי?