11 דברים שלמדתי מניתוח תוספתן.

Home/אימון אישי, אין מקום שהוא רחוק מדי | בלוג, כללי/11 דברים שלמדתי מניתוח תוספתן.

11 דברים שלמדתי מניתוח תוספתן…

תמיד אני אומרת – תכננו את היום שלכם.

נהלו את עצמכם, כך שכל המשימות יבוצעו – שתוכלו לעשות את הדברים שאתם באמת רוצים ושחשובים לכם.

אז מה קורה ומה עושים כשהחיים זורקים עליכם דברים לא צפויים? אז הנה לפניכם כמה תובנות מאירוע שהחיים "זרקו" עלינו.

  1. אנחנו אף פעם לא יודעים מה יקרה בערב

מקרה שארע – כך היה: שבת בבוקר. ממש מוקדם. השעון מצלצל ב- 5:30 כי בתוכנית האימונים שלי כתוב שבשבת אני אמורה לרוץ שעתיים.

אני מכבה את השעון ומתחילה את הדיאלוג הפנימי עם עצמי. זה הולך משהו ככה:

"בחייאת, מה לקום עכשיו? שבת".

"אבל זה חשוב. וזה בתוכנית האימונים"

"אבל 5:30 עכשיו!".  "נכון, קומי עכשיו, צאי לרוץ, כשעוד לא נורא חם בחוץ"…

אלו לא באמת הרגליים שלי…

וכך הדיאלוג ממשיך. אני אומרת לעצמי את כל המשפטים שאני אומרת באופן קבוע למתאמנים שלי – תדמייני איך תרגישי בעוד שעתיים אם תצאי לרוץ, ואיך תרגישי בעוד שעתיים, אם תשארי במיטה.

הפעם, אפילו משפט המחץ הזה לא עובד. ואז אני שולפת את התותחים הכבדים ואומרת לעצמי:

"עזבי, צאי לרוץ בערב". ואני משיבה לעצמי את המשפט שבסופו של דבר הוציא אותי מהמיטה באותו הבוקר: "קומי עכשיו. את לא יודעת מה יהיה בערב". אז קמתי. באמת לא ידעתי מה צפוי לי.

אגב, בערב – תכננתי ללכת עם הבן שלי לקנות בגדים לבר המצווה שלו, שתערך בדיוק שבוע לאחר מכן.

אז יצאתי  לרוץ. בערך 40 דקות יותר מאוחר משתכננתי. בחוץ כבר היה חם, ולכן הריצה היתה פחות נעימה, פחות מהירה ויותר קצרה משתכננתי. במשך כל הדרך הרצתי לעצמי את המשימות שיש לי לשבוע הקרוב. סגירות אחרונות לבר המצווה. הרב, פרחים, קייטרינג, מתנות קטנות לאורחים שיגיעו ועוד. מעבר לכך, אני יודעת שאני מעבירה הרצאה ביום שני בערב, ועושה לעצמי את הצ'ק ליסט לוודא שהכל מוכן.

  1. להקשיב ללב ולבטן שלך

חזרתי הביתה. עייפה, סחוטה, מזיעה, שמחה שבסופו של דבר יצאתי לרוץ, פחות מרוצה מהריצה עצמה.

אני נכנסת הביתה ועל הספה בסלון שוכבת איילת, הבת הצעירה שלנו (בת 10), ולידה קערת קורנפלקס. "אימא, כואבת לי הבטן. אני לא רוצה לאכול". ואני – "סבבה. אל תאכלי. הכל בסדר".

שתבינו, איילת סחבה כמה ימים קודם לכן איזה וירוס בטן שמנע ממנה ללכת לביה"ס וגם לאכול. וירוס (כך חשבנו), שלווה בחום גבוה ובכלל מצב רוח לא משהו. ממש לא היה לי קריטי שתאכל באותו הרגע.

הלכתי להתקלח, להוריד ממני את שאריות הריצה. אח"כ נשכבתי במיטה לכ-15 דקות, כדי לנוח קצת עם רגליים למעלה. ואז התחלתי להתעסק עם הכביסה. הררי בגדים חיכו לי למיון, כיבוס, ייבוש, קיפול, פיזור. ביום שבת טיפוסי אני עושה משהו כמו 3-4 מכונות. בעודי מתעסקת עם הכביסה, אני פתאום שומעת את איילת צועקת לי מהסלון: "אימא! אימא!".

אני רצה אליה, והילדה מתפתלת על הספה מכאבי בטן. שתבינו, זו ילדה עם סף כאב גבוה מאוד. אם היא ככה – אז המצב חמור.

אצלי בבטן (ובלב) כבר מתחיל איזה קול קטן שאומר שזה משהו מורכב יותר.

בודקת לה חום – אין. שואלת איפה בדיוק כואב, ומקבלת תשובה – בכל הבטן.

אני רוצה לתת לה נורופן להפחתת הכאב, אבל לא רוצה לתת לה על בטן ריקה, ולכן משדלת אותה לאכול איזה קרקר. בכל הזמן הזה, הילדה כועסת בקול רם על הקיבה שלה ועל מערכת העצבים שמשדרת את הכאב למח. כן, ממש כך. היא כועסת בקול רם על מערכת העצבים שלה… (כבר אמרתי לכם שהיא ילדה מיוחדת?).

אחרי כמה דקות וקרקר אחד, אני נותנת לה נורפן שנשאר בבטן בדיוק 2 דקות. ההקאות התחילו.

נתתי לה לשתות, כי חשבתי שאולי היא מתייבשת. חצי כוס מים פה, חצי כוס מים שם. כאב הבטן נרגע.

לאחר כחצי שעה, שוב התפתלויות, והפעם על הריצפה. ושוב הקאות. פה הבטן והלב כבר אמרו לי להתייחס לכל הנושא בצורה אחרת לגמרי.

  1. אני עדיין מאמינה ברפואה הציבורית

בראש שלי הילדה מיובשת מההקאות, ולכן כדאי ללכת למוקד לקבל אינפוזיה. בודקת באינטרנט- המוקד סגור עכשיו.

מתקשרת למוקד של קופת חולים כללית. מייד מועברת למענה קולי, שמאפשרת לבקש שירות רופא "און ליין". מתבקשת להשאיר פרטים והקול המתכתי אומר לי שיחזרו אלי. בנתיים הילדה ממשיכה לסבול.

עברו 12 דקות. בדקתי. רופא מתקשר הביתה. אני מתארת לו את המיקרה, והוא מייד שואל "לאיזה מיון את רוצה ללכת?". אני עונה – למאיר. והוא משיב – "מחכה לך שם הפנייה. וכשאת מגיעה לשם, תבקשי שיבדקו לה את התוספתן".  ואז הוא שואל שוב – "הקאות שילשולים?" ואני עונה "לא, רק הקאות". והוא בשלו – "אז בבקשה. שיבדקו לה את התוספתן".

אני מודה לו, מארגנת תיק במהרה, ועוד מספיקה לחשוב – "מה פתאום תוספתן? אפנדציט הרי כואב בצד ימין, והילדה מתלוננת על כאב בכל הבטן. זה בטח הוירוס. היא מיובשת. אינפוזיה במיון והביתה".

אני לוקחת איתי את בתי הגדולה, נעה, שמתנדבת במד"א כבר זמן רב, ומכירה את ביה"ח מאיר מכל צדדיו. מגיעים לביה"ח. סליחה על התיאורים המפורטים, אבל רק שתבינו שמהחנייה ועד הכניסה למיון עוד עצרנו פעמיים כדי להקיא.

מגיעים למיון ילדים, ומתקבלים מייד. נעה מכירה את הבחור בקבלה, ההפנייה כבר מחכה במערכת והצוות מקסים וסובלני. עוד לפני הכל, מורחים לאיילת משחת "אמלה" לאלחוש, כדי שבמידה ויצטרכו לפתוח וריד אח"כ, זה לא יכאב לה. הפרטים הקטנים הללו ותשומת הלב לילדים, עושים את כל ההבדל.

מתחילים סדרת בדיקות – דם, שתן וכו'. איילת ממשיכה להקיא. הם אכן פותחים לה וריד, נותנים נוזלים ועוד תרופה נגד בחילות והקאות. מאותו הרגע היא רגועה. לא כואב כלום, לא מקיאה. עד כדי כך רגועה – כמעט אפטית.

מגיעה הרופאה, דר' ניצן. היא סבלנית, נחמדה, שואלת עוד ועוד שאלות, מסתכלת עלינו ועל איילת בגובה העיניים. מתחילה בדיקה גופנית, וברגע שלוחצת על צד ימין (למעשה ברגע שמשחררת את הלחיצה מצד ימין), הילדה קופצת. דר' ניצן מסתכלת עלי ואומרת – נראה כמו תוספתן.

  1. איך מזהים דלקת בתוספתן?

מוגש כשירות לציבור

כן. יש כאבי בטן נוראיים. הם לאו דווקא בצד ימין. מה שכן מאוד מובהק הוא, שכאשר לוחצים על צד ימין, לכיוון המותן, ואז משחררים במהירות – אם יש דלקת בתוספתן – זה ממש כואב!

ממשיכים. דר' ניצן שולחת אותנו לאולטראסאונד. הכל מתנהל ברוגע. הילדה אפטית, כבר אמרנו. אני ונעה רגועות ויודעות שאנחנו בידיים טובות. במקביל מעדכנות את גונן ואורי שנשארו בבית ואת הסבתות והסבים.

חוזרות למיון ילדים אחרי האולטראסאונד. לאט לאט המחלקה מתחילה להתמלא בהמון ילדים שהשבת שלהם לא מתקדמת כפי שתכננו (פציעות מהים והבריכה. תאונות דרכים, כוויות). צוות המחלקה ממשיך עם ההתנהלות המקצועית, הסבלנית ואני תוהה איך אפשר לעבור כך, יום אחרי יום, כאשר סביבך ילדים בוכים, הורים מודאגים, ולשמור על קור רוח ונעימות. כן. כולם היו ממש נחמדים אלינו. כל הזמן.

  1. ביה"ח מאיר לא מוותר

דר' ניצן חוזרת אלינו עם תוצאות האולטראסאונד. לא רואים כלום. אין סימן לדלקת בתוספתן. אבל היא לא מוותרת וקוראת לכירורג ילדים, דר' רבינוביץ. גם הוא, בסבלנות אין קץ, בודק את איילת שוב ושוב. "אני לא מוותר. אני רוצה לדעת מה יש שם". הוא מסתכל עליה, לוחץ, משחרר, הילדה מתכווצת וכך גם אני. הוא מסתכל עלי ושולח אותנו ל- CT.

דר' ניצן מזמינה לנו תור לבדיקה ומתחילים בהכנות. צריך לשתות 600 מ"ל של חומר מנגד לצורך הבדיקה. איילת, להזכירכם, לא אכלה משהו רציני כבר כמה ימים, ואת הנוזלים היא מקבלת באינפוזיה. התור נקבע ל- 19:30, ויש לפנינו שעתיים לצורך שתיית החומר הזה. שוב תשומת הלב לפרטים הקטנים- החומר המנגד מגיע בטעם פטל. גם את זה עברנו.

בשלב הזה אחת הסבתות כבר מצטרפת אלי, ושחררנו את נעה הביתה.

הולכות ל- CT. בדיקה שעשויה להיות מאיימת לילדה קטנה (ולאמא שלה) הופכת להיות נעימה ורגועה, שוב בזכות הצוות הנהדר של ביה"ח.

מסיימות את הבדיקה וחוזרות למחלקה. סביב השעה 20:30 מגיעה אלינו דר' ניצן עם התוצאות. אכן דלקת בתוספתן. הרופאה אומרת לנו שאנו עולים למחלקה לאשפוז ושם הכירורג יחליט אם מנתחים או הולכים על טיפול תרופתי בלבד.

  1. יש לי את הילדה הכי רגישה בעולם

איילת שומעת את החדשות, מסתכלת עלי ומשפילה מבט. הדבר הראשון שהיא אומרת הוא "אוף. אני לא אהיה מחר בבית להגיד לאורי מזל טוב ליום ההולדת". אתם מבינים? הילדה כנראה הולכת לניתוח והדבר הראשון שהיא חושבת עליו הוא אחיה.

התקשרנו הביתה. דיווחנו על המצב, ברכנו את אורי ונישקנו מרחוק.

  1. עוד עובדה שלא ידעתי על דלקת תוספתן

מוגש כשירות לציבור

עלינו למחלקת כירורגית ילדים. עוד לפני שהגענו לתחנת האחיות, הגיש לי דר' רבינוביץ טופס הסכמה לניתוח. שאלתי אותו בעיניים מתחננות "בטוח שצריך ניתוח?".

אז הנה ההסבר – בדלקת תוספתן, אם הדלקת היא עד 6 מ"מ, מטפלים בה באמצעות אנטיביוטיקה. מעל ל- 6 מ"מ – מנתחים.

דר' רבינוביץ מסתכל עלי בחזרה ואומר – "מצטער. היא כבר ב- ס"מ אחד. מורידים אותה עכשיו לניתוח".

האחיות מקבלות אותנו בחיוך בהמון סבלנות, מקצועיות, חום והבנה. נותנים לה פיג'מה. מתחילים עם 2 סוגי אנטיביוטיקה לוריד. גונן מגיע ומשחרר את הסבתא, השעה 22:00. ואומרים לנו – תכף, עוד רגע מורידים לניתוח. איילת מצליחה לנוח קצת, ואנחנו בעמדת המתנה.

ה"תכף מורידים לניתוח" נמתח ונמתח. עוד חצי שעה עוברת ועוד שעה… מסתבר שחדרי הניתוח מלאים והצוותים עוברים ללא הפסקה.

האחיות מסדרות לי מיטה ליד המיטה של איילת. אבל אין באמת מה לדבר על שינה.

כך נראית הכניסה למחלקת ילדים בבית חולים מאיר

  1. חשוב לשמור על חוש הומור גם בשעות קשות

בשעה 3:00 לפנות בוקר מגיעה האחות ומודיעה לי שהגיע התור שלנו. סניטר נחמד להפליא לוקח אותו לחדר ההכנה לניתוח. אנחנו יושבות שם לבד בחדר. חדר גדול, מאוד, מלא מיטות, ציוד רפואי, מסכים. רק איילת ואני. מדי פעם עובר איש צוות רפואי ואומר – תכף יגשו אליכם.

פתאום, משום מקום, הילדה המדהימה הזו שלי, מסתכלת עלי ואומרת "אמא, נכון שזה יהיה נחמד אם למרדים יקראו מיכאל?" אני מתסכלת עליה ולא מבינה. והיא מסבירה – "חיכיתי חיכיתי, ציפיתי, ציפיתי, ומי לא בא? מיכאל".

אין כמו חוש הומור ב- 3:30 בבוקר אחרי יום מתיש, כשמחכים לניתוח.

ואז הם הגיעו. 2 מרדימים, 2 אחיות ודר' רבינוביץ אחד שחיכה לנו בסבלנות.

4:00 – כניסה לחדר ניתוח. אני איתה עד שמרדימים אותה. 4:15 אני יוצאת לחדר ההמתנה.

5:00 – דר' רבינוביץ מגיע אלי ואומר שהניתוח הסתיים בהצלחה. הצליחו עם חתך ממש קטן (2 ס"מ) להוציא את התוספתן המודלק בשלמותו. והכל בסדר.

אני מצטרפת אליה לחדר ההתאוששות, ובערך ב- 7:00 אנחנו חוזרות למחלקה.

נותנים לה להמשיך לישון, ואפילו אני מצליחה לישון קצת. ב- 8:00 ביקור רופאים. הרופא המקסים מסיט את הוילון. רואה את שתינו ישנות אומר – "הכל בסדר. תמשיכו לישון, נבוא אח"כ".

  1. החשיבות של רופא ילדים מדהים

גונן וסבתא מגיעים להחליף אותי לפנות הצהריים, כדי שאלך להתקלח ולישון כמה שעות. עוד לפני שאני יוצאת מהחדר נכנסים שניים – דר' איילת שלז, ממיון הילדים, אמא של חברה מהכיתה של איילת. היא אומרת לי שדר' רבינוביץ התעקש לנתח עוד באותו הלילה ולא לחכות לצוותי חדר הניתוח של הבוקר, כי חשש שהתוספתן יתפוצץ, ושזו היתה החלטה נכונה ביותר.

לגבי האדם השני שנכנס לחדר אני צריכה לתת קצת רקע – מאז שהילדים נולדו, הם טופלו במרפאה של דר' דויד פיכמן. רופא הילדים הכי טוב בעולם. תמיד חששתי מהרגע שהם יצטרכו לעבור לרופא משפחה של גדולים. לצערי הרב, דר' פיכמן נאלץ לפרוש בשנה האחרונה מעבודתו, ואני קיוויתי בכל ליבי שיגיע לו מחליף ראוי. המחליף שהגיע הוא דר' עומר רביב. רופא צעיר שטרם פגשתי בו.

בבוקר יום א', מיד לאחר הניתוח, התקשרתי למרפאה כדי לדווח להם שאיילת עברה ניתוח. המזכירה רשמה את הפרטים ושלחה איחולי החלמה מהירים. האדם השני שנכנס בבוקר לחדר שלנו היה דר' עומר רביב. הוא שמע מהמזכירה על המקרה, ופשוט בא לראות איך אנחנו מסתדרים ומה מצבנו.

מייד הבנתי שיש לנו פה עסק עם רופא ילדים מזן אחר, ודר' פיכמן בחר בתבונה את מחליפו.

  1. הקסמים של מחלקת כירורגית ילדים

אז הלכתי הביתה לנוח לכמה שעות. כשחזרתי מצאתי ליד המיטה של איילת את תמי ומאיר'קה.

תמי היא המורה של מחלקת ילדים. מסתבר שמשרד החינוך מפעיל כיתות לימוד בתוך מחלקות הילדים בבתי החולים. כיוון שאיילת עוד לא יכלה לרדת מהמיטה, תמי המורה הגיעה אליה.

מאיר'קה הוא בובה הכוללת את כל מערכות גוף האדם – שרירים, שלד, מערכת העיכול ועוד. באמצעות הבובה, הסבירה תמי לאיילת בדיוק מהו התוספתן, מה גורם לדלקת ומה עשו בניתוח. חייבת להגיד שגם אני למדתי המון.

תמי, המורה של המחלקה ומאיר'קה הבובה.

האחיות המשיכו להיות מקסימות. המתנדבים שמביאים אוכל להורים, המנקות וכוחות העזר – כולם מסבירים פנים, כולם מחייכים, כולם משרים אווירה נעימה.

בשעות אחה"צ, כשאיילת כבר התחילה לרדת מהמיטה, הלכנו במסדרונות והגענו לכיתת הלימוד שהיתה כבר סגורה. כן התפעלנו מהלוח שהיה תלוי מחוץ לכיתה, והבנו שהוא מתעדכן כל הזמן. היו עליו הסברים על חודש הראמדאן, הסברים על חודש סיון ופינת המלצות ספרים, כיוון שבאותו השבוע נערך שבוע הספר.

לוח כיתת הלימוד

איילת מכינה ברכה לאורי, בכיתת הלימוד

הבנו שאיילת תשוחחר הביתה רק ביום ג'.

מצעד המבקרים התחיל. אילה, המורה של איילת, הגיעה למחרת עם מכתבים וברכות מכל ילדי הכיתה. סבים וסבתות התחלפו. איילת בילתה שעות ארוכות בכיתת הלימוד עם תמי המורה, ואני אפילו הצלחתי להעביר את ההרצאה שלי ביום שני בערב.

ביום ג' שוחררנו מבית החולים. מצויידים בספרים חדשים, מכתב שחרור, תורים לבדיקות המשך ומצב רוח טוב.

עם הברכות מילדי הכיתה

אין לי אלא להגיד לכל הצוות הרפואי בבית חולים מאיר תודה רבה רבה על הטיפול המסור.

אגב דר' עומר רביב. בשבוע שלאחר מכן ניגשתי למרפאה. רציתי לעדכן וגם לקחת הפניות לכל הבדיקות שנדרשנו לעשות. עוד לפני שהתיישבתי על הכיסא, אמר לי דר' עומר – "נכנסתי למכתב השחרור. אני רואה שאתם צריכים בדיקות וביקורות. הנה, הדפסתי לך כבר את כל ההפניות". ככה מרגיש מי שזוכה בפיס. אני בטוחה.

ובשבת שאחרי, 4 ימים לאחר השחרור מבית החולים, חגגנו לאורי בר מצווה.

  1. הלמידה הכי חשובה שלי מהמקרה הזה

זוכרים את הררי הכביסה?

יש לנו מסורת במשפחה. בכל ערב ראש השנה, סביב שולחן החג, כל אחד מאחל לעצמו בקול רם ברכה לשנה החדשה.

לי יש ברכה קבועה שאני תמיד אומרת ותמיד מרימים גבה. הברכה שלי לעצמי היא "שתמיד תהיה לי הרבה כביסה לעשות". כשיש הרבה כביסה, זה אומר שיש חיים בבית. שילדים גדלים בו, שמתלכלכים, מזיעים, רצים, אוכלים.

כשחזרנו הביתה אחרי האישפוז, היו לי משהו כמו 4-5 מכונות כביסה בלי אף פריט לבוש של איילת…

הלמידה הכי גדולה שלי מהסיפור היא שאמשיך ואאחל לעצמי, בכל שנה, בכל חג ובכל יום – הלוואי שתמיד תהיה לי הרבה כביסה לכבס.

תמונת בר המצווה – פחות משבוע לאחר הניתוח

 

אשמח לשמוע על התובנות שלכם מהדברים שהחיים "זורקים" עלינו.

אפשר להשאיר את הסיפורים שלכם, פה למטה בתגובות.

חושבים שבסיפור שלנו יכול לעזור למישהו שאתם מכירים? שתפו באהבה.

 נהניתם מהקריאה? רוצים לקרוא את הפוסטים הבאים לפני כולם? 

הרשמו כאן וקבלו את הפוסטים הבאים ישירות לתיבת המייל שלכם

About the Author:

הדס וילף - מאמנת אישית ועסקית. מובילה תהליך של מעבר מסודר וממוקד ממחשבות --> למילים --> למעשים!

41 Comments

  1. חיה גולן אוגוסט 1, 2017 at 5:08 pm - Reply

    וואוו, הדס, נשארתי עם דמעות בעיניים.
    א. כי כתבת כל כך מרגש והפרגון הגורף שלך הוא משהו שנדיר מאד לראות בהקשר למערכת הבריאות.
    ב. כי את הלילה האחרון ביליתי בחדר המיון של "מאיר" עם בן זוגי שנפגע בעינו. אמנם הטיפול שקיבלנו לא כלל את המורה תמי ופסלים צבעוניים, אבל כן – טיפול רגיש, יעיל, עם כל הלב, עם חיוך, רוגע, וגישה אנושית. טיפול מקצועי בכל הרבדים. מהשומר בכניסה ועד לרופאה שהוזעקה ממיטתה רק שעה לאחר שנרדמה.
    אנחנו את הפרגון והתודה שלנו השארנו במספר הטלפון שפורסם על עמוד במיון. סמס ותודה לכל אחת ואחת.

    • hadas אוגוסט 1, 2017 at 6:03 pm - Reply

      תודה חיה על התגובה,

      אכן, מאיר נפלאים, בכל פעם מחדש.
      תרגישו טוב, זה הכי חשוב.

  2. דורית ברקוביץ אוגוסט 1, 2017 at 5:32 pm - Reply

    בריאות לאיילת, מזל טוב לאורי.
    שמחה לשמוע ש"יש עוד צדיקים בסדום" ונהדרת את שיודעת לפרגן להם.
    לצערי הבנתי על בשרי את העניין שלחיים יש תוכניות משלהם ולכן צריך לחיות את החיים ולהנות, כל עוד אפשר.

    • hadas אוגוסט 1, 2017 at 6:04 pm - Reply

      לגמרי.
      ולהנות ולהגיד תודה על כל רגע טוב שיש לנו.
      חשוב לזכור ולהוכיר גם את המובן מאליו – בעיקר כי הוא ממש לא.

  3. איה אוגוסט 2, 2017 at 3:52 am - Reply

    הדס ממש התרגשתי לקרוא את הפוסט שלך. אנחנו חווינו ניתוח לאלונה לפני שנה בבית חולים אחר ביום שבת, התייחסות שונה לחלוטין והמון כעס על התנהלות הרופא שטיפל בה וכמעט שלח אותה הביתה עם תוספתן מודלק בגלל טעות באבחנה.
    העיקר שהכל עבר בשלום ושיש לך המון כביסה 🙂

    • hadas אוגוסט 2, 2017 at 3:57 am - Reply

      תודה איה,
      רק בריאות והמון כביסה 🙂

  4. זיוה אוגוסט 2, 2017 at 5:35 am - Reply

    ממש שירות לציבור. אני לפחות למדתי להסתכל אחרת על הררי הכביסה 🙂
    מחמם את הלב לשמוע שיש כל כך הרבה טוב במערכת הבריאות הציבורית. לפני שש וחצי שנים, כשהבת שלי היתה בגילה של איילת, הוקפצתי לבי"ס באמצע היום בגלל נפילה על המרפק בהפסקה הגדולה. כל סדק בכביש הכאיב לה. בלילה היתה בניתוח לקבע במסמרים את השבר הפתוח במרפק. אנחנו זוכרות יחס מצוין של בית החולים, אבל מיטה בשבילי ליד המיטה שלה? אולי היום כבר יש. זה נראה לי חלום רחוק. מה שהכי חימם לי אז את הלב זה שהבת החיילת מיד הודיע על אירוע דחוף בבית והתייצבה בבית החולים לבקר, וזאת התובנה שלי. אני למדתי ממנה מהו סדר עדיפויות בחיים ופרק בחיי משפחה.

    • hadas אוגוסט 2, 2017 at 6:05 am - Reply

      בדיוק זה. סדר עדיפויות מדוייק.
      בביה"ח מאיר, ליד כל מיטת ילד במחלקה, יש כורסא שנפתחת למיטה.
      טוב לדעת ושלא נצטרך.

  5. ליאן אוגוסט 2, 2017 at 6:02 am - Reply

    כולי דמעות והתרגשות. איזה ילדה מרגשת ואיזה אמא מופלאה את! מדהימות שתיכן וכמובן כל המשפחה התומכת.

    • hadas אוגוסט 2, 2017 at 6:04 am - Reply

      תודה יקירה,
      רק בריאות!

  6. Anat herskovits אוגוסט 2, 2017 at 6:28 am - Reply

    גם אני סיימתי את הפוסט בדמעות. מאוד מרגש!!!
    רק בריאות והרבה כביסה…

    • hadas אוגוסט 2, 2017 at 7:07 am - Reply

      תודה יקירה, אמן!

  7. סיגל מולקנדוב אוגוסט 2, 2017 at 6:45 am - Reply

    כתבת יפה ומרגש. אמא שלי תמיד אומרת, האדם מתכנן ואלוהים צוחק זה לגמרי ככה , לא משנה כמה נתכנן ונהיה מדוייקים לצערי יש דברים שלא תלויים בנו.
    איילת מקסימה ממש והשירות לציבור שלך בנושא ממש הרגיע אותי, בכל כאב בטן אצל הילדים יש לי חשש שזה תוספתן .
    ולסיום מזל טוב לאורי.

    • hadas אוגוסט 2, 2017 at 7:08 am - Reply

      תודה, רבה 🙂

  8. נועה אוגוסט 2, 2017 at 9:16 am - Reply

    תודה גם על המידע החשוב וגם על היכרות עם הברכה המקסימה הזאת!

    • hadas אוגוסט 2, 2017 at 11:11 am - Reply

      תודה,
      🙂

  9. אילת אוגוסט 2, 2017 at 10:53 am - Reply

    הרגשתי טיפשית עם כל הדמעות במהלך הקריאה שמחה לראות שאני לא היחידה, פוסט מפרגן ומרגש, מלמד לא לזלזל בתלונות הילדים ולא להתבאס מהררי הכביסה. רק בריאות

    • hadas אוגוסט 2, 2017 at 11:11 am - Reply

      לגמרי להיות בהקשבה.
      תודה, יקירה.

  10. נויה קומיסר אוגוסט 2, 2017 at 12:12 pm - Reply

    קראתי ולא הפסקתי להרגיש גאוה שיש לנו כזו מערכת בריאות . לפעמים מבין העננים מפציעה השמש והיא לא רק נועדה לייבש כביסה אלא גם להאיר את הדברים הטובים שקורים כאן בארץ שלנו.כתבת כאן גם פרטים חיוניים שאני אאגור בראש ועל כך התודה. בריאות טובה והלוואי שנזכה ברגעים מעוננים להיות מטופלים על ידי המלאכים שפגשתם והפכו אתכם.. למלכות ולמלכים

    • hadas אוגוסט 3, 2017 at 6:38 pm - Reply

      תודה יקירתי, 🙂

  11. יונית אוגוסט 2, 2017 at 7:19 pm - Reply

    אמנם שמעתי את הכל בעל פה אבל היה לי גם מסקרן לקרא. שמחה לקרא על מאיר דברים טובים. והבת שלך מדהימה. כמה רגישות. אני מכשיו לא אבטל כאב בטן של הבנות…. אמלה.רק בריאות.

    • hadas אוגוסט 3, 2017 at 6:37 pm - Reply

      אמן. רק בריאות, והרבה כביסה!

  12. מירי כהן גולדרייך אוגוסט 2, 2017 at 8:39 pm - Reply

    פירגון , אופטימיות ופרופורציות בריאות ונכונות , עולות מהפוסט שלך בכמויות .
    רק בריאות וכל טוב שיהיה לכן – מקסימות שכמותכן (:

    • hadas אוגוסט 3, 2017 at 6:37 pm - Reply

      תודה יקירה, 🙂

  13. צפי הדר ריכטר אוגוסט 3, 2017 at 4:25 am - Reply

    סיפור מאלף, הדס. נקרא ממש כמו סיפור מתח. ובעיקר, כמו תמיד אצלך, מעביר הרבה מסרים חשובים.
    לפני כשנה היינו בסרט הזה עם הבן שלי. לכן הכרתי מקרוב את נושא גודל התוספתן. למזלנו, הגענו על הגבול העליון של הרף והנער קיבל טיפול אנטיביוטי למשך כמה ימים ולא נותח (זוהי גישה חדשה יחסית, לא לנתח בכל מקרה של דלקת בתוספתן)
    קיבלנו יחס מצויין במאיר. אכן, רק מילים טובות וגאווה לעיר.
    בעלי היה זה ש"תפס" מוקדם יחסית שלא מדובר בסתם כאב בטן. בתור בן של רופא, הוא תמיד אומר שכאב בטן חזק יחד עם הקאות או חום, תמיד מעורר אצלו חששות. ואז הוא לוחץ על צד ימין ומשחרר…
    הרבה בריאות!

    • hadas אוגוסט 3, 2017 at 6:36 pm - Reply

      שמחה שנגמר כך. כמה חשוב לדעת.
      המון בריאות!

  14. קרן ולנציה אוגוסט 3, 2017 at 5:37 am - Reply

    אז הבוקר, אחרי שהתאוששתי מיממה ללא שינה, חייבת לך תודה.
    תיארת באופן מדוייק את השתלשלות האירועים כפי שקרו באופן כמעט מקביל אצלנו, בדיוק שלשום, עם רוני שלנו (בת 9).
    והקטע המטורף הוא, שבערב שהבלוג הגיע אלי למייל, היה ערב אחרי יום הזוי של כאבי בטן לא מוסברים עם רוני. עשיתי לה מקלחת, קבעתי תור לרופאה לבוקר שאחרי, היא ניסתה להירדם ואני הלכתי לנסות לסגור כמה ענייני עבודה על המחשב.
    אני מראש לא הייתי שקטה, אבל העובדות שתיארת שם לגבי התוספתן, האינפורמציה הזאת שהחלטת לשתף, היתה בעלת חשיבות עצומה עבורנו באותו לילה.
    מפה לשם נסענו לבית החולים, דלקת חמורה בתוספתן (16 מ"מ), חשד לרגישות באזור, המתנה לבוקר לאולטרסאונד, ניתוח מיידי, ו…אנחנו אחרי ומתאוששים.
    לא קל לראות ילד סובל. תקשיבו תמיד לתחושות הבטן שלכם ושיהיה לכולנו רק בריאות וימים טובים. נשיקות!

    • hadas אוגוסט 3, 2017 at 6:36 pm - Reply

      מדהים! פשוט מדהים! שמחה שעזרתי, אפילו בקצת.
      המון בריאות והרבה כביסה!

  15. Karen Bayer אוגוסט 3, 2017 at 6:48 pm - Reply

    איזו ילדה רגישה ומקסימה. רק בריאות!

  16. נגה אוגוסט 4, 2017 at 12:45 am - Reply

    מרגש! מוחה את הדמעות שלא שמתי לב בכלל שהחלו לרדת תוך כדי קריאה. כל הזמן חושבת על הוקרת רגעי השגרה וכמה זה לא טריוויאלי להעביר שבת בכיף עם הילדים בבית. זו מתנה כל פעם מחדש גם אם לפעמים זה קשה ולעיתים בלתי נסבל כשהעייפות גוברת. באיחולי בריאות, שמחה והודיה
    אני

    • hadas אוגוסט 4, 2017 at 2:37 pm - Reply

      תודה יקירה,

  17. רחל אוגוסט 4, 2017 at 8:12 am - Reply

    באיחור רב, אבל טוב מבככל לאברכו לבר המצוה ולאיילת המקסימה.אין ספק ש" ינקה" את האישיות, אופטימות והחיוך האמיתי שלך.קור הרוח והאופטימיות שלך ניכרים בכל אחד מהפוסטים.תבורכי

    • hadas אוגוסט 4, 2017 at 2:37 pm - Reply

      תודה, 🙂

  18. נתלי תמיר אוגוסט 5, 2017 at 10:21 am - Reply

    כתוב מהבטן מהלב ומאיר ביותר.

    • hadas אוגוסט 9, 2017 at 10:05 am - Reply

      תודה נתלי, 🙂

  19. ענת אור אוגוסט 14, 2017 at 10:57 pm - Reply

    מדהים שאני קוראת את זה עכשיו, כי בדיוק לפני שנה בתי עברה ניתוח כזה במאיר בהיותה בת 9, וגם אצלנו היתה חוויה חיובית בסה"כ. חזרנו מטיול ארוך בחו"ל, ואני הפסימית, הפתעתי עצמי עם גישה חיובית. וזה מה שכתבתי אז:
    "לילה שלישי עם אמא.
    נטע שלנו החליטה שסתם כאב בטן לא מספיק, והלכה ישר לאפנדיציט.
    לילה של מיון, אשפוז (אמא, למה זה קורה לי? אני פוחדת, לא רוצה לישון בלי אורי) וניתוח.
    אני צובעת את המציאות בצבעים חדשים:
    איך הולכים לניתוח? – במונית (הסניטר שמוביל אותה במיטה).
    איפה ישנים? – בחדר במלון.
    אנחנו בעצם ממשיכות את הטיול…
    נטע הלכה לניתוח כמו גדולה. חייכה לכולם, הורדמה בחיוך."
    אגב, איילת שלך נשמעת כל כך חזקה ובוגרת.
    *חייבת לציין שהייתי ממש מבסוטית מהפטור מהכביסה…

    • hadas אוגוסט 15, 2017 at 7:50 am - Reply

      אהבתי את ה"ריפריימינג" עם המלון והמונית 🙂
      מקווה שלא אצטרך להשתמש בזה, אבל בהחלט נותן רעיונות.

  20. רון ספטמבר 5, 2018 at 6:58 pm - Reply

    וואו, הדס, קוראת ודומעת…
    אני אחרי ימים ולילות ארוכים עם הרדמות בלתי נגמרות של רימון, הכנסת אותי לפרופורציה.
    שנה טובה ובריאה לך ולכל המשפחה.

    • hadas ספטמבר 5, 2018 at 7:25 pm - Reply

      מאחלת לך שנה מלאה בשעות שינה טובות.
      שנה טובה!

  21. רוית ספטמבר 6, 2018 at 8:08 pm - Reply

    הבת שלי שיר. מתחליה ללמוד סיעוד ואחיות באוקטובר. מקווה שכשהיא תסיים היא תצליח להיות אחות רחמנייה ולקבל כאלו פירגונים מהלקוחות שלה. כתבת מאד מרגש הדס. שנה טובה מעולם לא חשבתי על זה אבל מאחלת באמת גם לעצמי שתמיג תהייה לי הרבה כביסה.

    • hadas ספטמבר 7, 2018 at 5:12 am - Reply

      מהכרותי את שיר, אני בטוחה שהיא תהיה נהדרת!

Leave A Comment