תשמעו סיפור. אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל אני מאמנת גם "מרחוק", בסקייפ. זה התחיל עם מתאמנת מלונדון, המשיך לעוד כמה מקומות בעולם ואפילו "מרחוק" בארץ. (אשקלון נחשב רחוק?) אני יושבת מול המחשב, עם אזניות ומיקרופון ומדברת למצלמה. ככה זה נראה - אז הסיפור הוא, שלפני זמן מה האזניות הרגילות שלי שבקו והפסיקו לפעול.
מחודש פברואר 2015 אני מדברת כל הזמן על "מרחב העבודה". מי שהיה אצלי בבית במרחב כבר מכיר, יודע ומבין את התועלות. מי שטרם - זוהי ההזדמנות. כשיצאתי לעצמאות בשנת 2011, סיפרו לי הרבה דברים. אמרו שזה כיף לעבוד מהבית. שלא צריך לחפש חנייה, שאפשר לאכול צהריים עם הילדים, שאפשר לעבוד בפיג'מה. אבל אף אחד לא הכין אותי למושג
מכירים את זה שהילדים אוכלים רק שניצל ופסטה עם "בלי כלום"? אנחנו מתחננים בפניהם שינסו טעמים חדשים, מאכלים אחרים. בפועל, אנחנו מתנהגים בצורה מאוד דומה. לפעמים אנחנו קוראים לזה "לא רוצים לצאת מאזור הנוחות", לפעמים קוראים לזה "קבעון מחשבתי". אבל מה קורה כשאנחנו מנסים ומעיזים לנסות משהו חדש? לאחרונה נתקלתי בכמה דוגמאות בחיי האישיים.
בחודש מאי האחרון נסענו לסוף שבוע זוגי ארוך בוינה. בגלל עניינים טכנים טסנו בטיסות נפרדות וכך יצא שהגעתי לעיר כמה שעות לפני גונן. מייד אחרי שהתמקמתי במלון ירדתי ללובי, ביקשתי מפה של העיר, מיקמתי על המפה את אחת הכתובות המעניינות ביותר לדעתי בעיר והתחלתי ללכת. שמתי פעמי לנקודת ציון חשובה בהיסטוריה, באחד התחומים החשובים לי
יכלתי לכתוב על המון דברים מהמרוץ האחרון בו השתתפתי. מרוץ מים אל ים יכלתי לספר שהרעיון למרוץ השליחים מים אל ים, נולד בראשם הקודח של מאמני הריצה שלי, נעמי ויינשטוק ורוני פלבסקי, מקבוצת NR Spirit מייד בתום מרוץ השליחים "הר לעמק", בשנה שעברה. הקבוצה הוציאה בשנה שעברה 4 שמיניות רצים + מלווים, למרוץ בן יומיים
נסענו צפונה, לטבריה. יום שישי בצהריים. באוטו הקטנטן שלי (קאיה פיקנטו העונה לשם – פיציקאטו) אני, שני הילדים הצעירים שלי והסבתא – אמא שלי. מצב הרוח מרומם, נוסעים לסופ"ש עם אחותי והבנים שלה. אי שם אחרי תחנת הרענון של דור אלון, מתחילות רעידות וההגה מתחיל למשוך ימינה. עוצרת בזהירות בזהירות בצד הדרך. יוצאת לבדוק וכלום
השבוע השתתפתי בכנס "בלוגריות יוצאות מהמסך" של יונית צוק. יונית, מי שלא מכיר (וכדאי מאוד שתכירו) היא "הבלוגריסטית" וחלק גדול ממה שאני יודעת על עולם הבלוגים למדתי ממנה. יונית ואני, צילום - לילך חן לכנס נסעתי עם חברתי הטובה לילך חן. לילך נכנסה לי לחיים לפני כמה שנים והשתקעה לי עמוק בלב. מסוג
דיוויד בואי הלך מאיתנו ב-11.1.16. אני עדיין לא מאמינה שאני כותבת את המילים הללו. מוקדם בבוקר עוד קראתי ביקורת על האלבום החדש והמצויין שהוציא רק השבוע, ובשעה 9:00 כבר קראתי את הידיעה על מותו. השירים של בואי עומדים מעל הזמן. אמא שלי מכירה חלק גדול מהשירים, אחותי הגדולה מילאה את החדר שלה בפוסטים שלו ובתי הבכורה
אני פצועה. כבר כמה חודשים שאני סוחבת איזה כאב בלתי מוסבר בצד ימין של הבטן התחתונה ובחלק הפנימי של הירך. זאת אומרת, הכאב היה בלתי מוסבר עד שהלכתי ובדקתי ברצינות. (על היתרונות של רפואה פרטית לעומת קופת חולים ועל הרצינות של רופאי ספורט מול חוסר העניין של רופאים אחרים אני יכולה לכתוב בלוג שלם, אבל
וגם קצת על קבלת / לקיחת החלטות... בתחילת שנת הלימודים הקודמת, חזרה נעה, בתי הבכורה מביה"ס וביקשה צנצנת זכוכית ריקה. יש לי חיבה לצנצנות זכוכית (פעם אספר למה), ומייד נתתי לה אחת. היא הלכה, הסתגרה בחדר ואחרי כשעה יצאה עם צנצנת מקושטת להפליא, עם תוית גדולה מודבקת עליה: "הספרים שלי". כמה פשוט - ככה יעיל.
