איך פתאום מצאתי את עצמי משתתפת בתחרות שהחלטתי שלא אתחרה בה? סיפור שהיה - כך היה. שנתיים רצוף השתתפתי בתחרות טריאתלון הנשים ע"ש תמר דבוסקין ז"ל. תמר היתה ספורטאית שנהרגה בתאונת דרכים בזמן אימוניה לטריאתלון ומאז מותה, הוריה דני ובמיוחד סוזי דבוסקין, הם הכח המניע מאחורי התחרות. השנה החלטתי שלא אשתתף, ופתאום, בכלל בלי שהתכוונתי,
אוף, אם רק היה לי מי שישמור עלי? אם רק היה לי דד-ליין לכל משימה, אז בטוח הייתי עושה אותה. אם אין לי תאריך יעד, הדברים פשוט לא קורים ואני מתפזרת. מוכר? כמה פעמים שמעתי את המשפטים האלה? כמה פעמים אמרתי אותם לעצמי בלב ובקול רם? והאמת היא שזה נכון. המח האנושי בנוי ככה שאנחנו
תשמעו סיפור. אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל אני מאמנת גם "מרחוק", בסקייפ. זה התחיל עם מתאמנת מלונדון, המשיך לעוד כמה מקומות בעולם ואפילו "מרחוק" בארץ. (אשקלון נחשב רחוק?) אני יושבת מול המחשב, עם אזניות ומיקרופון ומדברת למצלמה. ככה זה נראה - אז הסיפור הוא, שלפני זמן מה האזניות הרגילות שלי שבקו והפסיקו לפעול.
מחודש פברואר 2015 אני מדברת כל הזמן על "מרחב העבודה". מי שהיה אצלי בבית במרחב כבר מכיר, יודע ומבין את התועלות. מי שטרם - זוהי ההזדמנות. כשיצאתי לעצמאות בשנת 2011, סיפרו לי הרבה דברים. אמרו שזה כיף לעבוד מהבית. שלא צריך לחפש חנייה, שאפשר לאכול צהריים עם הילדים, שאפשר לעבוד בפיג'מה. אבל אף אחד לא הכין אותי למושג
בחודש נובמבר מצאתי את עצמי מבלה 55 שעות בדבלין. נסיעת סופ"ש לא מתוכננת, אבל מבורכת. לפני שאני נוסעת למקום חדש, אני אוהבת לקרוא על המקום, על ההיסטוריה, התרבות, האוכל והאנשים. 2 דברים שבו ועלו בכל מקור אותו קראתי, ההיסטוריה העגומה של אירלנד וכמה שהאנשים בה נחמדים. תהיתי אם שני הדברים הללו הולכים ביחד, ובאיזו רמה.
כבר מזמן גיליתי שהרעיונות הכי יצירתיים והפוסטים הכי טובים לבלוג מגיעים אלי בדיוק בזמן שאני לא יכולה לכתוב. זה תופס אותי לפעמים במקלחת, לפעמים כשאני נוהגת והכי הרבה - בריצה. אני רצה לי להנאתי, מסתכלת על הנוף, על המדרכה, על האנשים, ופתאום עולה לי איזה רעיון. איזו הברקה של "ראבאק - איך לא חשבתי על
הנה הגיע סוף השנה ושנה חדשה בפתח. בשנים האחרונות נהגתי לשלוח ברכת שנה טובה מעוצבת כזו, מושקעת. השנה, אחד היעדים שהצבתי לעצמי, היה ללמוד לערוך סרטים. אז הנה, שנייה לפני שהשנה הזו נגמרת, קבלו את הסרטון הראשון שלי: לחצו כאן - "שנה טובה - הסרט" כרטיסי הברכה של קרנינה - מעדניה של יצירה
לפני כמה חודשים פירסמתי בבלוג פוסט על "7 דברים שלמדתי מפאנצ'ר בכביש 6", פוסט אשר גולל את קורותי באחה"צ אומלל אחד, בו חוויתי 2 פאנצ'רים בדרכי לחופש בצפון, כשבאוטו שלי 2 ילדים וסבתא. אחת התגובות הראשונות לפוסט הגיעה מחברתי היקרה בילי. היא שאלה "תגידי, את אף פעם לא מקללת?". או! אז זהו, שאני ועוד איך
בקיץ הזה נכנסתי ל-3 שבועות לבונקר, מבחירה. בחרתי לבלות את רובו של חודש יולי בקורס NLP טריינרס ב"מרכז מטרות". גם את הקורס הבסיסי והקורס המתקדם בתחום ה- NLP למדתי שם, והיה לי ברור שעל מנת להשלים את ידיעותי בתחום, אני צריכה ללמוד גם את קורס הטריינרס. אני חייבת זאת לעצמי ולמתאמנים שלי. ומי שלא יודע
מכירים את זה שהילדים אוכלים רק שניצל ופסטה עם "בלי כלום"? אנחנו מתחננים בפניהם שינסו טעמים חדשים, מאכלים אחרים. בפועל, אנחנו מתנהגים בצורה מאוד דומה. לפעמים אנחנו קוראים לזה "לא רוצים לצאת מאזור הנוחות", לפעמים קוראים לזה "קבעון מחשבתי". אבל מה קורה כשאנחנו מנסים ומעיזים לנסות משהו חדש? לאחרונה נתקלתי בכמה דוגמאות בחיי האישיים.
