לפני זמן מה הלכתי לפגישה בחברה מאוד רצינית. אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל אני "מאמנת הבית" בכמה חברות. נקבעה לי פגישה עם סמנכ"ל משאבי אנוש לקראת תהליך אימון חדש עם אחת העובדות בחברה.

כהרגלי בקודש הקדמתי לפגישה. ישבתי והמתנתי כעשר דקות בפינת הקפה המדוגמת והמשודרגת של החברה. מכונת קפה מהמשוכללות, כל הטעמים האפשריים, שולחן גבוה מקסים וכסאות בר מעוצבים. על השולחן, כחצי מטר ממני ישבה לה בניחותה צלחת בורקסים שכנראה נשארה מאיזושהי ישיבה.

צלחת בורקסים כמעבדת מחקר

במשך עשר דקות היוותה בשבילי הצלחת הזו שדה מחקר מרתק לאסטרטגיות של בני אדם בהתמודדות עם מאפים.

ולמה אני מתכוונת?

לכל אחד מאיתנו יש דרך פעולה, אסטרטגיה, לכל דבר שאחנו עושים, בין השאר המנעות או אי המנעות מבורקסים.

כל מי שעבר ליד הצלחת הגיב בצורה כלשהי. לא היה אף אדם אחד שפשוט עבר בפינת הקפה ואו שלקח בורקס בנונשאלנטיות או שעבר ליד הצלחת והתעלם לחלוטין.

כשהגיעו אנשים בזוגות או שלשות, יכולתי לשמוע את השיח בינהם ובין הצלחת. משהו כמו "או, זה נראה טוב", או "עזוב, אמרת שאתה לא נוגע בפחממות", וגם כמה – "אחותי, את יכולה להרשות לעצמך, עם כל מה שירדת". בכל מקרה זה תמיד נגמר ביד שנשלחה קדימה.

כשהגיע אדם בודד יכולתי להבחין בשפת הגוף. היה מישהו שנעמד מעל הצלחת והביט. המתין רגע, הסתובב, הכין לעצמו קפה, חזר להביט על הצלחת. הסתובב לקחת כוס מים. חזר ושוב הסתובב לצלחת. נבחר מאפה גבינה….

היתה מישהי שהגיעה, הסתכלה, הרימה את הצלחת, בחנה מקרוב, תהתה אם בשעה כזו היא מעדיפה מתוק או מלוח (זו "קריאת מחשבות" שלי, אני לא יודעת אם אני צודקת). הניחה את הצלחת. הרימה בורקס תרד. הניחה חזרה על הצלחת ולבסוף בחרה בגבינית מתוקה.

והיה עוד אחד. הוא הגיע לפינת הקפה. הסתכל בצלחת המאפים. יכולתי ממש לראות את ה"מיקרו תנועות" של היד נשלחת קדימה וכמעט לשמוע את הדיבור הפנימי שלו האומר "לא, אל תיגע". והוא לא נגע. הכין לעצמו קפה. הסתכל שוב על הצלחת. שלח יד ו- 5 ס"מ לפני הבורקס – נעצר.

ולקח עוד שלוק מהקפה, והוסיף עוד טיפת חלב קר על החלב המוקצף. הסתכל שוב על הבורקסים, שיכולתי רק לדמיין איך הוא שומע אותם קוראים לו. הבחנתי בגרוגרת שלו עולה ויורדת כשבלע את הרוק. והלך.

חייכתי לעצמי.

אחרי חצי דקה הוא חזר במהירות, לקח בורקס והתרחק כמעט בריצה…..

כצופה מהצד, יכולתי רק לנחש את מה עובר לאנשים הלו בראש, בלב, בבטן. יכלתי רק להבחין בתנועות, במנח הראש, רק להקשיב לדברים שנאמרו. סוג של זבוב על הקיר שמנתח התנהגויות אנושיות. יכולתי לעשות זאת כי אני כבר מודעת לתנועות שלי. לדיאלוגים (או בעצם לשיחות רבות המשתתפים) המתרחשים אצלי בראש. אני כבר יודעת ברוב המקרים, (ממש לא בכולם), לעצור רגע ולנתח את ההתנהגות שלי. איפה אני שמה לעצמי מקלות בגלגלים ואיפה הדיבור הפנימי שלי מקדם אותי לעבר המטרות שלי.

זו רק אחת המתנות שה – NLP נתן לי בחיים.

עולם מרתק של התבוננות פנימית וחיצונית המאפשרת לי לעזור לעצמי, לסביבתי ולאחרים.

אגב, אני לא נגעתי במאפים שעל הצלחת. רק הודתי להם על האפשרות לעוד הסתכלות, סקרנות ותובנות על החיים.

ואתם, האם אתם יודעים מהי האסטרטגיה שלכם להתמודד עם צלחת מאפים, או כל דבר אחר העומד בפניכם?